גינתר גראס גוייס לוואפן SS בדרזדן כשהיה בן 17. זה היה לקראת סוף המלחמה, 1944 ליתר דיוק. שמענו על זה ועל התגובות הסוערות לזה בתקשורת בימים האחרונים. לומר לכם את האמת, אני לא רק שלא מתרגשת, אלא גם לגמרי לא מסכימה שזה מטיל איזשהו דופי בהתנהלותו ובמוסריותו מאז תום מלחמת העולם השניה ועד היום, או מעמיד את הפציפיזם שלו והעקרונות שלמענם לחם מאז באיזשהו סימן שאלה, ולו הקלוש ביותר. אם כבר, אני חושבת שההיפך הוא הנכון.
אם ב-1944 הוא היה בן 17, אזי שבעת עליית הנאצים לשלטון הוא היה בן 6. הנאצים, כזכור לכל מי שזוכר, פעלו רבות לביסוס שלטונם באמצעות הכוח החזק ביותר והקל ביותר להשפעה – ילדים ובני נוער. היטלר יוגנד, that is. גם גראס היה חבר בתנועה כזו. לפני די הרבה זמן מצאתי במכירת חיסול של הספרייה איזשהו ספר שכתב עיתונאי בריטי על השנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השניה בגרמניה. בינתיים, הספר אבד לי ואני לא זוכרת מי כתב אותו או אפילו איך קראו לו (בא בזול, הולך בקלות…), אבל דבר אחד שהיה כתוב שם לגבי הדה-נאציפיקציה נחרת בזיכרוני. נאמר שם שהתוכנית הוציאה מתחומה את כל מי שלא היתה לו את האפשרות לגבש דעה אחרת קודם לכן. כלומר – מי שגדל כילד ובן נוער בתוך המסגרת של שטיפת המוח הזאת, נחשב כלא בר שיפוט.
זה מאוד הגיוני בעיני, התפיסה הזאת. ודווקא במסגרתה, הסיפור של גראס נראה לי כמו סיפור מעודד ומלא תקווה. אדם שבילה את כל שנות ילדותו תחת שטיפת המוח הזאת של הנאציזם, ששיאה השירות הקצר בוואפן SS, מתגבר עליה, מגבש לעצמו עמדות הפוכות לחלוטין מאלו שעליהן התחנך, ופועל כל חייו בכיוון ההפוך, הוא דוגמא חיובית לכך שאנשים יכולים להתגבר על החינוך שלהם, לכך שאנשים יכולים להשתנות לטובה. בעיני, זה רק מקור להערכה, ולאופטימיות.
אני לא לגמרי יכולה להבין את ההתנפלות הזאת עליו עכשיו. האיש הוא אולי זוכה פרס נובל, סמל ומופת, אבל הוא גם בן אדם. הרי ברור כשמש למה הוא לא שש לדבר על העניין הזה כל חייו. הסתירה העמוקה בין מה שעשה שהיה בן 17 לבין הדברים שעשה מאז ועד היום, אין לי ספק שברמה האישית היוותה עבורו מצוקה גדולה מאוד. למה הוא החליט לספר את זה עכשיו? אולי, כפי שאומרים הציניקנים, לצורך קידום מכירות לספרו החדש. ואולי אחרי כל כך הרבה שנים הוא הצליח לעשות איזשהו עיבוד של העניין, ומרגיש מספיק חזק כדי להתוודות עליו. ואולי לעת זיקנה הוא החליט שאינו רוצה לעזוב את העולם הזה עם נטל הסוד הנורא הזה.
יהיו סיבותיו אשר יהיו, זה לא משנה בכהוא זה את מי שהוא, את מה שעשה מאז, ואת מוסריותו. מוסר אינו מנותק מהאנושיות. מוסר הוא מאמץ אנושי אינסופי, יומיומי, בלתי פוסק למימוש האנושיות הזאת, "מותר האדם". אין ולא יכול להיות בו שום דבר "טהור", "נקי" או עקבי במאת האחוזים. בני האדם הם יצורים פגומים, לא שלמים ולא מושלמים. יש רבים שעצם ההכרה בזה גורמת להם לייאוש ולויתור על כל ניסיון לקיים איזשהו סוג של מוסר. ויש כאלו שמתוך ההכרה הזאת ממשיכים לנסות ולנסות. האנשים האלו הם שיאה של האנושיות בעיני, וגינתר גראס הוא אחד מהם. לא למרות הגילוי, אלא דווקא בגללו.
אם היה מדובר באיזה גינתר אלמוני מדנציג, אכן, לא ברור מה חטאו ומה פשעו. אבל מדובר במי שביסס מפעל חיים על היותו איזושהי סמכות מוסרית, אצבע מאשימה המופנית פנימה, אל החברה הגרמנית וההתגייסות הטוטאלית שלה. אילו לפני שפירסם את תוף הפח היה אומר שגם הוא, כנער, היה שותף לזוועה, אז כל הדברים שכתבת פה היו רלוונטים. בהחלט, זהו מסר של תקווה. היום, אחרי שכל היצירה שלו הייתה הדגל של ההיטהרות הגרמנית, יש פה ריח כלשהו של הונאה. לא בגלל שהוא היה בוואפן אס אס, על זה אני מסכים איתך, היכולת לא להיות בוואפן אס אס בתקופה הזאת הייתה אפסית. ריח ההונאה הוא על כך שהדבר מתגלה עכשיו, לאחר שקורפוס ספרותי קאנוני שעיצב את המחשבה הגרמנית של הזמן הזה מתגלה כמבוסס על רמיה.