ביום שישי לפנות בוקר חזרתי מחופשה בת שבועיים בברלין. לעת עתה, החזרה לכאן היא פיזית בלבד. מבחינה מנטלית ורגשית, אני סובלת מדיסאוריינטציה קשה.

זו הפעם השניה שאני מבקרת בעיר הזאת. האובססיה שלי בצורתה המיוחדת לי גרמה לי לחוש משיכה ארוכת שנים למקום, מבלי להיות בו אפילו, ובשנה שעברה מימשתי את המשיכה הזאת בפעם הראשונה בביקור של שבוע. והיא הסתברה כמוצדקת. אפשר לומר שהתאהבתי, ש"נוצר קליק". וזאת למרות שטרם הצלחתי לתפוס את העיר במזג אוויר נורמלי, ולמרות שאני בקושי יודעת גרמנית. בברלין, אני מרגישה שונה לגמרי מאיך שאני מרגישה בכל מקום אחר שבו הייתי בעולם (שזה כולל בינתיים מספר ערים באירופה ובארה"ב), ובטח מאשר כאן. טוב יותר, נכון יותר.

בביקור שעבר הקפדנו לכסות את רוב אתרי התיירות הגדולים, הדברים ש"חייבים לראות". זה הותיר אותנו תשושים ובלתי מסופקים. הפעם, התוכניות היו הרבה יותר גמישות, ונקבעו באופן ספונטני יחסית מדי יום ביומו ובלי דרישת היצמדות חזקה מדי. צורת התכנון הזאת הובילה לשבועיים מלאים בחוויות שונות לגמרי לעומת אשתקד, שעוד צריכות לעבור עיבוד.

***

אחד הדברים שתכננתי מראש לעשות היה לבקר במחנה הריכוז שנמצא כ-35 ק"מ מברלין, זקסנהאוזן (Sachsenhausen). אולי זה יפתיע אתכם, אבל מעולם לא ביקרתי במחנה ריכוז. בתיכון התנגדתי באופן ספונטני למה שאני מתנגדת אליו היום באופן קצת יותר מושכל, טיולי ה"עשרה מחנות בארבעה ימים". ואפשר לומר שתמיד קצת פחדתי מזה. אני מפחדת להרגיש יותר מדי, ואני גם מפחדת לא להרגיש כלום. יש לי "חזון" של ביקור באושוויץ, שאני מתכננת כבר זמן רב. אבל אני ממש לא מרגישה מוכנה לממש אותו. אז החלטתי להתחיל בזקסנהאוזן, גם כן, בלב לא שלם.

חיכיתי לשעת הכושר המתאימה, והיא הגיעה בבוקר גשום אחד, בערך באמצע השבועיים. תפסנו את ה-S-Bahn לתחנת אוריינבורג, ומשם לקחנו את האוטובוס המגיע למחנה. המקום נמצא בקצה של שכונת מגורים מאוד סימפטית – בורגנית למראה, עם בתים יפים, picket fences. אני עד עכשיו שואלת את עצמי איזה מן אנשים מסוגלים לגור שם, ועוד עם ילדים.

לא רציתי טיול מאורגן, ולא רציתי אפילו לקחת את האוזניות האלו של הביקור המודרך. הדבר האחרון שהרגשתי בו צורך הוא אינפורמציה, מעבר לדברים הכתובים. לקחנו רק את המפה של המחנה באנגלית. המקום גדול. רובו שטחים פתוחים. וירד מבול. המקום הספציפי הזה עבר שלוש תקופות של זוועה. הוא התחיל כמחנה מעצר למתנגדי המשטר הנאצי (מרטין נימולר המפורסם היה כלוא שם), המשיך כמחנה ריכוז, וכאילו שזה לא מספיק, אחר כך הוא היה גולאג. הסבל נמצא שם בכל רגב של אדמה, בכל פיסה של קיר. החשש שלי לא להרגיש כלום התבדה, אם כי אני עוד לא יכולה למצוא את המילים המתאימות. בכל מקרה, החוויה היתה קשה.

אבל מה שאני לוקחת איתי הוא לא משהו רע. באמצע רחבת המסדרים הגדולה והריקה, מיד אחרי כניסת ה"Arbeit Macht Frie" הצינית, באמצע גשם שוטף, ראיתי כמה פרחים צהובים, בודדים, יפים בצורה בלתי רגילה. תקראו לי סנטימנטלית שוטה, אבל הם גרמו לי להרגיש טוב לרגע. ואחר כך, כשחיכינו לאוטובוס בחזרה, הפסיק הגשם והשמש זרחה.

כשחזרנו לברלין, מזג האוויר היה פתאום נעים. בערב יצאנו, ישבנו לשתות מוחיטו במקום מלא בודהות שבכניסה שלו עומד בחור מדהב שיודע שלוש מילים בעברית, והמשכנו למקום אחר שבו עישנו נרגילה (במחיר מופרך). לילה אחרי זה היה הלילה הארוך של המוזיאונים, שהיה גדוש באירועים סוריאליסטים משהו, כולל פגישה ביזארית עם ראש עיריית ברלין (אגב, הוא מבקש למסור לכולם שלום על ישראל או משהו כזה), מופע כלייזמר ביזארי גם כן (שלפניו זכינו לשמוע את מקהלת בית הכנסת (כנראה) מסלסלת ירושלים של זהב) בגשם שוטף, ותערוכה מצרית עתיקה בשתיים בלילה.

הפרחים האלו, השמש הזאת והעיר הזאת גרמו לי לחשוב על ארנסט בלוך וספרו "העיקרון: תקווה" (Das Prinzip Hoffnung), ספר שלדעתי מוקדש כולו לניסיון לבסס את העיקרון של התקווה כעיקרון מכונן מבחינה פסיכואנליטית וכעיקרון מנחה לשינוי העולם. בעבודה שעשיתי עליו פעם קראתי לזה "פסיכולוגית הגבהים של ארנסט בלוך". וזה מתחיל מכך שחוסר התקווה, לדבריו, הוא מצב עובדתי זמני, המנוגד לצרכיו הבסיסיים של האדם, שלא ניתן לסובלו או לקיימו. אני לא יכולה להסכים עם זה יותר, למרות הכל.

***

דיסאוריינטציה כבר אמרתי, אבל אני חייבת עוד כמה מילים. אני מרגישה קצת כאילו שחזרתי לבית הכלא אחרי חופשה קצרה מדי. ולא כל כך בא לי למצוא שוב את הכיוון.