"מסע ההסתה נגד ח"כית עינת וילף" כפי שמציגה אותו ח"כית עינת וילף הוא פאתטי בעיני. זה שאלי ציפורי כתב טור שבו הוא מביע את דעתו, לא אומר שמישהו משתיק אותה או שאיזה טייקון סימן אותה. בוודאי שלא פישמן. לא נראה לי שהצעת החוק שלה להגברת התחרותיות מזיזה משהו לפישמן. שלושה סעיפים שלא ממש נוגעים לסוגיה האמיתית של קשרי ההון-שלטון ההדוקים וחולשתו של הרגולטור הרלוונטי, ושתחולתם תהיה מ-2015. בישראל, זה בד"כ אומר שתחולתם לא תהיה בכלל, ואם תהיה, לא תאכף בכלל. כמו חלקים גדלים והולכים של ספר החוקים הישראלי.

בכלל, עצם הדגש על עניין ה"ריכוזיות" הוא בעיני הסחת דעת, שמטרתה הסרת אחריות מכל מקדמי האג'נדה. אני בהחלט מסכימה לטענה שמדובר כאן בפופוליזם. רוצים להתמודד באמת עם בעיית התחרותיות? למה שלא תדברו על הקרטליזציה, אולי? קל בהרבה להסית נגד "משפחות" (וליצור את הקונוטציה הכל כך שקופה למאפיה) מאשר להתמודד עם סוגיה מורכבת בצורה שבאמת דורשת פעילות נמרצת של חקיקה ואכיפה מצידם של הנבחרים (וליצור, נגיד, קונוטציה לנילי קרואס). הצעת החוק הנוכחית ממש לא נראית כמו הסכין שתחתוך את הקשר הגורדי הזה, של ההון והשלטון והתקשורת. אפילו לא הכף.

נכון, ציפורי היה בוטה, וגם פישל בסוגיית הקיזוז (להתעכב על זה, אגב, מזכיר לי את אלו שפסלו את כל ספרו של שטיגליץ "אי נחת בגלובליזציה" בגלל שתי מילים רעות על סטנלי פישר. וחוץ מזה, העניין תוקן באתר). אבל למה שלא יהיה בוטה? אופן פעילותם של חברי הכנסת שמכהנים חמש דקות הוא מאוס עד כדי בחילה. השיטה מוכרת לכולנו – מצא סוגיה פופוליסטית שכוללת רכיב של הסתה, תתנפל עליה בעוז, תייצר כותרת. תסתכסך עם מישהו, תייצר כותרת. תקבל ביקורת, תטען שרודפים אותך, תייצר עוד כותרת. תדאג שיאייתו את השם שלך נכון. תגיש הצעת חוק שאף אחד לא באמת יקרא. תייצר עוד כותרת. דעכה הסוגיה? תעבור לסוגייה הפופוליסטית הבאה, וחוזר חלילה. הם נכנסים לסוגיות מורכבות ובעיות חמורות שהמדינה סובלת מהן, מוצאים איזה פתרון קסם שניתן לנסח במשפט וחצי עם המילה "נגד" בתוכו, וכל הצעות החוק שלהן לוקות בטווח תכנון של כותרת העיתון של מחר. ומה יוצא לנו מזה? בעיקר עוד קצת שום דבר. אם לא גרוע מזה.

אני לא קונה את מה שוילף מציגה כאן בצורה מתבכיינת. מנגד, אני חושבת שגם בעלי ההון משתפים פעולה באופן מלא עם המשחק הזה בהתבכיינויות נגדיות. הם יודעים ששום נזק לא יגרם להם מהצעת החוק הזאת. הם יודעים שמחר תהיה סוגיה חדשה שתדרוש את התקפותיה של הח"כית הנמרצת. הם נותנים לה את הכותרות שלה, כי המשחק הזה טוב לכל הצדדים. ו-וילף אולי יודעת להתנסח יותר טוב מאנסטסיה מיכאלי, אבל בסופו של יום, לצערי הרב, אני לא רואה את ההבדל המהותי. ההבדלים הקוסמטיים נובעים רק מקהלי היעד השונים.

**

וילף צודקת לגמרי שכדאי לקוראי העיתונים להכיר את מי שמוכר להם את העיתון. זה היה עוזר, למשל, לדעת שלנמרודי יש אינטרסים משמעותיים בתחום הגז הטבעי בזמן קריאת טענותיו של בן כספית לניגוד עניינים של ששינסקי. סתם דוגמה מהזמן האחרון. אבל בהקשר הזה, דווקא הייתי מצפה ממנה לשבח את גלובס לטובה. למיטב ידיעתי, זה העיתון היחיד בארץ שמקפיד לתת גילוי נאות לגבי בעל השליטה בו בכל ידיעה שנוגעת לעסקיו של בעל שליטה זה. זה נראה מעט, אבל למיטב ניסיוני וידיעתי, ככל ששמו של הבעלים מוזכר פחות (במסגרת מדיניות רשמית או פחות רשמית), כך הטיית התכנים גדולה יותר.

וחוץ מזה, אם יורשה לי לומר מילה טובה על העיתון שעד לא מזמן העסיק אותי (למרות שכמעט לא נעים לי לעשות את זה. זה כל כך ממסדי מצידי. פיכסה). מכל קבוצות התקשורת בישראל, שעבדתי בהן או שאני מכירה אנשים שעובדים בהן, גלובס היה המעסיק ההוגן ביותר. למעשה, הופתעתי לגלות מקום שבו התייחסו אלי כמו אל בן אדם, ולא כבור ללא תחתית שאפשר לנצל לעשיית עבודה של חמישה אנשים במשכורת של חצי בן אדם (כן, הסטנדרטים בתעשייה הזאת מאוד נמוכים). אישית, אני בן אדם שמאמין במעשים יותר מאשר בדיבורים, ונדמה לי שהדבר מעיד משהו על פישמן. זה לא שמדובר כאן בצדיק טהור וזך, אבל יש כמה טייקונים שהייתי מתמקדת בהם קודם. נגיד, כאלו שבאמת מפעילים לחצים על השלטון ועל התקשורת, ובמקרים רבים מדי משיגים את מה שהם רוצים, כאשר על רוב ההתרחשויות בזירות אלו לא נשמע לעולם (או שנשמע עליהן תחת כותרות חסרות מובן אי שם בצד בעמוד רחוק כלשהו).

**

ובכלל, אני מוצאת את העיסוק המתגבר בשאלה האם סותמים למישהו את הפה או לא מטריד מאוד, בעיקר בתקופה שבה קיים חשש ממשי לעצם קיומם של שרידי הדמוקרטיה הישראלית. יותר מדי אופורטוניסטים רוכבים על עניין סתימת הפיות כדי להימנע מדיונים רציניים בסוגיות רציניות, והחמור מכל – כדי להימנע מהצגת אלטרנטיבות שלטוניות, אלטרנטיבות של מדיניות ופתרונות ארוכי טווח לבעיות רציניות. יותר מדי גורמים יוצרים רעש מיותר במערכת סביב העניין הזה. במקום להגיב על איזושהי דרישה הזויה כזו או אחרת ל"סתימת פיות" בצווחות "לא יסתמו לי את הפה", מן הראוי להמשיך ולדבר באותו הדבר שאותם גורמים הזויים לא רוצים שנדבר בו, נגיד, מושג הציונות, תוך התעלמות מהרעש. להיכנס לפאניקה ולהיגרר לתכתיבי צורת הדיון של הזבובים יוצרי הבאזז, זו לא הדרך להילחם. זו הדרך להפסיד את המערכה.

אם יש משהו שבאמת מסוכן לעצם קיומה של דמוקרטיה, הוא היעלמותו של הדיון הציבורי. בעיני, זו סכנה הרבה יותר חמורה מסכנת הריכוזיות. והפעם לא צריך אפילו לסתום באמת למישהו את הפה. מספיק לפוגג את הדיון הזה לתוך קקפוניה, שמאדירה את הטפל על חשבון העיקר, ומסתירה את ההתרחשויות האמיתיות מעין כל. היחס לחופש הביטוי, כמו לכל חופש שהוא, כחופש "לעשות מה בא לי" ולומר את כל מה שאני רוצה בכל צורה זה יחס ילדותי בעיקרו, יחס שלעיתים קרובות מאוד, מדי, ממוטט את הקרקע מתחת לרגליו וכורת את הענף שעליו הוא יושב. אה, וגם שופך את התינוק ביחד עם המים.

בכל מקרה, כשמישהו מציג ביקורת, תוקפנית ככל שתהיה, כניסיון לסתימת פיות, זה באמת כבר עובר את גבול הגיחוך, ומעורר תהיה לגבי מידת הרצינות שלו עצמו בדיון. איכשהו, הייתי מתרשמת מח"כית וילף יותר אילו היתה נמנעת מפרסום מייל היסטרי לכל מיני רשימות תפוצה תחת הכותרת העצובה הזאת. והייתי גם מתרשמת ממנה הרבה יותר אילו הייתה אומרת שהצעת החוק הנוכחית אינה "הצעת החוק להגברת התחרותיות במשק הישראלי", אלא צעד ראשון קטן ובעיקר סמלי של רפורמה מקיפה בתחום. שתכלול גם כמה צעדים שמתייחסים לאחריותו של הרגולטור, ולא רק לאותם בעלי הון שטניים.

אסור לנו לשכוח לרגע אחד, שבסופו של דבר הטייקונים האלו עושים את מה שהם עושים כי הם יכולים. בין השאר, בקצה קצהו של האבסורד, הם יכולים גם לקבל סכומי עתק מהמדינה בטעות מבלי שהמדינה תוכל אפילו לגבות את הכסף בחזרה. תחשבו מה קורה כשאתם מקבלים שלושה שקלים בטעות מהבנק או מביטוח לאומי. אולי זה יבהיר קצת יותר טוב את עומק ורוחב הבעיה.