מבחני אישיות זה דבר נחמד. בעיקר כאלו שאתה עושה באינטרנט ביום שבת בבוקר אחרי שקמת מוקדם מדי עקב הצקות של חתולים רעבים ולא הצלחת לחזור לישון. המבחנים האלו הם כל כך שקופים, ובדרך כלל, ההנחות שעומדות מאחוריהם הן כל כך שבלוניות, ובתוצאות אני תמיד שומעת בדיוק את מה שאני רוצה לשמוע – איזה בן אדם נפלא ומרהיב אני, וכמה שאני באמת בדיוק מה שאני חושבת שאני. הרבה יותר קל להגיע לזה כשיודעים בדיוק מה רוצים… (הפעם יצא לי שאני Advocating Idealist. כמה אפרופרייט).

[הנה, זאת אישיותי המדהימה…]

אבל מדבר אחד ממש נמאס לי, וזה עניין הנשיות והגבריות. הסטריאוטיפיזציה המגוחכת, שממשיכה להניח בתוקף שאם אני נוטה יותר לרציונליות, מעשיות, פונקציונליות ואסרטיביות, אז אני חייבת לקבל ציונים גבוהים בגבריות ונמוכים בנשיות (slightly low femininity…), מביאה לי את הקריזה. אני באופן אישי לגמרי אישה. כל הנטייה שלי לרציונליות, מעשיות, פונקציונליות ואסרטיביות היא נשית מעיקרה, ושונה באופן די מהותי מנטיות שאפשר לתפוס אותן על פני השטח כדומות אצל גברים. והפסיכולוגיה, אפילו הפסיכולוגיה בגרוש הזאת – כי בסופו של דבר פסיכולוגיה בגרוש על כל גווניה משקפת בצורה טובה מאוד את ההנחות הממסדיות הכי שבלוניות – can do better מאשר להמשיך ולשמר מבנים קונספטואליים שאין להם יותר מקום בעולם האמיתי.

***

ואגב מבנים קונספטואלים שאין להם יותר מקום בעולם האמיתי, וששימורם כמות שהם מהווה רגרסיה שלא עוזרת יותר מדי לחיים – רציתי לומר כמה מילים בנושא מוסד הנישואין, לנוכח הממצא ה"מדהים" שבארה"ב הפכו הזוגות הנשואים למיעוט בקרב משקי הבית ( די מפתיע, לנוכח הצבעתם והסיבות לה ב-2004 (או שזה רק מראה מי הצביע בבחירות)). וגם בישראל השמרנית והחשוכה יש כבר יותר ויותר אנשים שמוותרים על המוסד הזה. הנושא קשור בעיני גם לאותה סטריאוטיפיזציה מגוחכת שלמעלה (ונדמה לי שהקשר די ברור).

אני באופן אישי תמיד חשבתי שזה מיותר. אולי פעם היה הגיון חוקי להתחתן (מעמד של ילדים, חלוקת רכוש וכו'), אבל היום גם את זה כבר אין, וכשרוצים למסד לצורך הבאת ילדים או רכישת נכס גדול, אפשר לעשות את זה כמו כל חוזה אחר. מעולם לא רדפו אותי חלומות על שמלה לבנה ומפרנס יציב, אולם אירועים מפואר או צ'קים, ואני די סובלת בחתונות של אחרים. 

ושלא תבינו לא נכון – אני לא איזו רדיקלית עם רסטות שמאמינה במין חופשי עם כל הבא ליד ובחירות מוחלטת (כזו שאין בה שום דבר לאבד). בסופו של יום ואחרי מחשבה מעמיקה על העניין, אני עדיין מאמינה במערכת יחסים מונוגמית עמוקה וארוכת טווח, שמבוססת על אהבה, כנות, אמון, פתיחות (עד כמה שאפשר) ותמיכה הדדית. ה"מוסד" הזה – הזוגיות המונוגמית וכו' (אפשר אפילו להגדיר את זה כאיזשהו סוג של משפחה גרעינית) נחוץ בעיני היום יותר מתמיד, בתוך העולם המשתנה בצורה כל כך עמוקה, והוא זיקוק של צורך ישן נושן, של האדם כיצור חברתי, שכוסה במשך כל הדורות מתחת לכל מיני מסגרות וסבל מהתערבות קשה של כל מיני מוסדות.

נכון, קשה יותר להשיג אותו ולשמר אותו כשהמסגרות קורסות, כשהמוסדות מאבדים את הסמכות שלהם, וכשהמציאות כופה עלינו יותר ויותר אטומיזציה. אבל, כפי שכבר נמצא פעמים רבות במחקרים רבים ושונים, הבדידות מזיקה לבריאות ומקצרת את החיים…

הליבה של מה שעמד פעם מאחורי מוסד הנישואין עדיין קיימת, וכל זמן שאנחנו עדיין בני אדם ולא רובוטים, היא תמשיך להתקיים. הצורות החברתיות להסדרתה – זה מה שהתיישן. החברה בגרסתה המערבית עברה תהליך של ליברליזציה, של גיוון – הארכת תוחלת החיים, הניוד ההולך וגובר (גלובליזציה, כאילו), טכנולוגיות חדשות, הגידול בחירות האישית (כלומר – הגידול במספר האופציות) – כל אלו הם לעניות דעתי דברים בעלי פוטנציאל חיובי ביותר, שבהחלט יכולים להוביל לעולם אנושי טוב יותר. הפחד מהם, שמתבטא תמיד ברצון לחסל את המגוון ולכפות מלמעלה צורת חיים אחידה שאינה הולמת יותר את המציאות, ולשמר מבנים קונספטואלים שאין להם יותר זכות קיום – זה הדבר המסוכן – מסוכן ברמה שפוגעת ביכולת ההישרדות.

והתשובה לסכנה הזו היא ממש לא אימוץ הגישה האנטי-הישרדותית של הריאקציה, כפי שבא לידי ביטוי בטוקבקים ובנפיחות אוויר חם מכיוון של פוליטיקאים ו"מובילי דעה" שונים, אלא בדיוק ההיפך מזה. לתת למושגים האלו להשתנות ואף למות, לאמץ בחום את השינויים והדעיכה האלו, ולנסות, מאחר ואנחנו בני אדם והמציאות היא משהו שאנחנו עושים, לכוון את השינויים האלו למקום טוב יותר.

והנה כך, מבלי משים (עלק), הגעתי לפואנטה האמיתית, ולקשר הרחב יותר – "מלחמת התרבויות" הנוכחית, ה"מלחמה" הצבועה שמציגה את ה"איסלאם" כאויב האולטימטיבי החיצוני שלה – הריאקציה היחידה ושיא החושך – כדי להסוות את האויב האמיתי, החיי ובועט מבפנים – ושלכל היותר ניתן לומר שגם האיסלאם סובל ממנו (כמו גם היהדות, הנצרות, הלאומיות וכל "שיטה" גדולה שעדיין עומדת), ובשל מעמדו ומצבו בעולם, הוא מבטא אותו כפי שהוא מבטא אותו.

איך אומרים, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. וזה גם לא יקרה. רוצים להילחם ב"איסלאם"? תתחילו בלהפסיק לשתף פעולה. גם עם מבחני האישיות…