מירי רגב סולקה ממאהל המחאה בצעקות, תנועות מגונות ומים. מצויין. נחמד לראות סוף סוף אנשים "לא נחמדים" שמתעצבנים על פופוליסטים מסוכנים כגברת רגב שבאים לגזור עליהם קופון. כטוב ליבה בשכרון הכוח שהיא שרויה בו כבר זמן רב מדי, שפכה הרגב את מררתה על המוחים בשלל כינויים שהולמים יותר מתבגר מחוצ'קן מלוחמי ציון מאשר חברת כנסת "מכובדת", בהם "ראסטות", "אלכוהול", ואיך לא, קללת מיליון הטוקבקים "שמאלנים קיצוניים". וההוכחה הבלתי ניתנת לערעור – את דב חנין וניצן הורוביץ קיבלו שם בזרועות פתוחות.
מה שהיה עצוב זה לראות אח"כ מבקרים שטוענים ש"צריך לקבל את כולם", שזה "לא יפה" ושהמאבק "אינו פוליטי". זה לא רק עצוב. זה גובל בפאתטיות, ומזכיר לי יותר מכל מן מיני קמפיין שנתקלתי בו פעם, לא זוכרת אפילו באיזה הקשר, שסיסמתו הייתה "תמיד כן". יעני, למה לומר תמיד לא, למה לצאת נגד, למה להיות שלילי. אבל מה זאת אומרת, "תמיד כן"? כן לדיכוי? כן לשנאה? כן גם לאונס ולרצח? אם נבהה בשמיים ונבחר לראות רק את הכחול, האם באמת כל הרע שבמציאות יעלם, או שמא אינטרסנטים ירכבו על גבי הנאיביות שלנו וירסקו אותנו עד עפר? אני חושבת שהיום, יותר מתמיד, התשובה כאן ברורה מאוד, כשמש אפילו. אם מובילי המחאה יאמצו קו פשרני זה, הרי שגם מחאה זו תסתיים בלא כלום. ויש כבר מספיק אנשים שטוענים באוזני שזה בדיוק מה שעומד לקרות.
ניצן הורוביץ ודב חנין מתקבלים במקומות האלו בזרועות פתוחות, בין השאר, כי הם לא באים להצטלם ולגזור קופון פוליטי רגעי על גב המפגינים, אלא ממש נמצאים שם. ניצן היה שם שעות ארוכות אתמול. דב השקיע רבות מזמנו וממרצו בעיר לכולנו, כולל גיבוש ופיתוח של תוכניות דיור, תחבורה ציבורית ועוד דברים רבים וטובים. שניהם עושים עבודה פרלמנטרית אמיתית שאינה מסתכמת ברדיפה אחרי כותרות. שניהם מהווים עלה תאנה, עלוב ככל שיהיה, לכנסת הנוכחית, ושווים – כל אחד מהם – מיליון מירי רגב. את מירי רגב היה צריך לסלק בצעקות, כי כל מאבק שרוצה אולי מתישהו להיות רציני לא יכול להרשות לעצמו קשר עם הפופוליזם הזול והמסוכן שלה. כל מאבק שרוצה אולי מתישהו להיות רציני צריך להתחבר לפרלמנט, אבל לצדדים הקצת יותר אפורים וקצת יותר אמינים שלו. למעשה, המאבק הזה, כדאי שישים לו למטרה לסלק את המירי רגביות, האופיר אקוניסים, היריב לוינים ושאר הירקות האלו, מהפרלמנט, ולהחליף את הרפש הזה ביושבי האוהלים.
והמאבק הזה הוא פוליטי, מתחילתו ועד סופו. ניהול הכלכלה, ברמה הלאומית והעירונית כאחד, זה הדבר הכי פוליטי שיש. חלוקת התקציב ושליטה על תקציבים זו מהות הפוליטיקה. כל דבר אחר זה קוסמטיקה. ניפוח של בועות כלכליות – בעיקר בועות נדל"ן, דה רגולציה פרועה, חוסר תכנון, שחיתות בכל הרמות – אלו הם דברים שמסכנים בפועל ובצורה הקשה ביותר את חיי היום יום של כולנו. הביטוי החריף ביותר שלהם אולי הם מחירי הדיור הלא ריאליים וחסרי הקשר למציאות ולכוח הקנייה בת"א, שנובעים מכשלי שוק. מי שחושב שיש כאן צרכנים לא שבויים שמסוגלים לעשות אקט של לחץ פשוט, באמצעות הימנעות מקנייה (לא לגור כאן) שוכח – או משמיט – את שאר היסודות הכלכליים הרקובים של המדינה הזאת, שנובעים ממדיניות כושלת או מהיעדר מדיניות או מחלוקת תקציבים פוליטית או משלל סיבות "מלמעלה", שפתרונן לא יכול לבוא רק מלמטה, וגם לא צריך, כל זמן שמוסדות המדינה קיימים, גובים מסים ומחוקקים חוקים. כמו למשל – בהקשר הזה בלבד ורשימה קצרה ולא ממצה – שאין תחבורה ציבורית אפקטיבית, שאין עבודה כמעט מחוץ למרכז, שמחירי הדלק משתוללים (ולא בגלל המחיר העולמי אלא בגלל המסים העקיפים) ועוד ועוד ועוד.
ואני רוצה גם להזכיר שמיתון שנובע מנדל"ן הוא בד"כ קשה ועמוק, וכשמתלווים אליו גם לחצים כלכליים חיצוניים, כפי שצפויים להתגבר בעקבות בולמוס החקיקה הפאשיסטי האחרון של מירי רגב ודומיה, אנחנו הולכים לקראת אסון כלכלי בקנה מידה שעוד לא ראינו. ולכן, למי שרוצה לחכות בשקט עד שהבועה תתפוצץ בלי להתוות מדיניות כלכלית חדשה, הייתי רוצה לומר – be careful what you wish for.
זה נכון, לדעתי, להתחיל את המחאה הזאת בדיור, אבל כולי תקווה שהיא לא תישאר שם. אם תישאר שם, ולא תתרחב, היא תיעלם תוך זמן קצר, כמו רבות וטובות לפניה. וכולי תקווה שהמחאה הזאת תתרחב לדרישה לקביעת אג'נדה ופרקטיקה סוציאל דמוקרטית בכל תחומי החיים. זה אכן שמאל, ואין שום סיבה להתבייש בזה. לא הימין הניאו ליברלי ולא הימין הלאומני תרמו יותר מדי דברים חיוביים לעולם, והגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה ולחזור לשפיות.
מעניין לעניין ובאותו עניין – פויר והפרחים
תודה. בקרוב אגיב (פרנסה וכו').
הנה תשובתי 🙂
פינגבאק: מבט פילוסופי » Blog Archive » אז מה עושים? – שינוי בהסכמה פוליטית רחבה
"היה להם ראסטות וריח של אלכוהול"
במשפט זה הסתכמה התובנה של חברת הכנסת מירי רגב, בבואה – או ביתר דיוק, בצאתה – ממאחז המחאה המאולתר שבשדרות הברון רוטשילד בתל אביב.
"חלולים", הייתה כנראה מחאתו של ראש ישיבה בהתנחלות; "שוטים", של איש עסקים שמשרדו נח ומתבונן על השדרה; "הזויים", של אנשי הוותק והשרד במדינה, כפי שהשתקף בחיוכו המבודח והמבולבל של מפקד העיר רון חולדאי; אך "ראסטות ואלכוהול" – זה הביקורת אליה מסוגלת מירי רגב ושאר אנשי 'המרכז', אנשי הממלכתיות, בעלי הזנבות הארוכים והזקורים, ש'עשו צבא', ו'עשו מילואים' ו'עשו ילדים' ו'עשו כסף' ובעיקר עשו הכול 'כמו שצריך', כלומר כמו שדרשו מהם ב'תמונות מן החיים הבורגניים' שעליהן חונכו, שנצרבו ונצטברו בתודעתם, או במה שנשאר ממנה.
כי תודעתם, ויכולת הביקורת שלהם – כמו אלו של חברת הכנסת מירי רגב – מסתכמת במי מתאים לתמונת החיים הבורגניים הזו, ומי לא: נילי פריאל, מירי רגב, שלושת האהוד-ים, בנימין נתניהו ואשתו, ועוד רבים וטובים אחרים, ללא קשר לעמדתם הפוליטית, שמבחינתם "ריח של אלכוהול" מפרק את לגיטימיות ועומק המחאה, לא פחות מאשר צורת גינון השיער של חלק מחבריה.
איזה ריח נידף ממכם אחרי ערב ארוך במסעדה, בחתונת הילד או הילדה של "החברים", או בבית אחרי אירוח שהיה "פשוט נפלא"? ריח האלכוהול מקושר אצלכם עם הנאה – וזו, הרי, אין לה מקום במחאה, כפי שהיא נתפסת בראשכם. ריח האלכוהול קשור לאותם רגעים בחייכם בו אתם שרויים בחצי תודעה, משחררים את החגורה מן הכרס, או את הכרס מן החגורה, למקום החצי אפל בו נותר עדיין חצי אור כדי להבחין, במעומעם, בין טוב לרע. אגב "ריח של אלכוהול" נידף גם מקצין האבטחה של ראש המטה הכללי לשעבר בשעה שניסה לאנוס אישה צעירה. האלכוהול – וחשוב מכך: "ריחו" – הם בשבילכם סממנים של אי-סדר, של עברה, של מחוץ לחוק, ומעבר למידה. האלכוהול הוא מה שרוצח ילדים בינם לבין עצמם, הוא מה שמוביל להדרדרות ומה שהורס את החברה ומכרסם בנשמה. כל זה נכון. אך מה לעשות אם אין לך נשמה מלכתחילה?
מן האמור לעיל ברור למה "ראסטות" וריח של אלכוהול הולכים ביחד. הם כמעט סינונימים, כי הרי רק בסמלים ודימויים עסקינן, על פי מבקרת התרבות וחברת הכנסת מירי רגב. גם "הראסטות", עבורה ועבור חבר מרעיה, קשורות לאי-סדר, לדבר עברה מתקרב, למחוץ לחוק, למעבר למידה. גם הראסטות מסמלות עבורה את הפחד מן הערעור של הסדר החברתי, של צורת האירגון והגינון הנוכחית שלו.
אבל צריך לשאול, בפשטות, מה קשור. כיצד, באמת ובממש – ולא רק בעולם הדימויים השיווקי – ראסטות וריח של אלכוהול קשורים לטענות הביקורת של המפגינים, המופנות כלפי הכנסת, הממשלה וכלפי המבנה החברתי של מדינת ישראל המנוהל על ידיה ביד רמה ולפי כל כללי הטקס והטעם הטוב ?
בשלב זה צריך להיות כבר ברור שאין שום קשר ממשי כזה; שאין שום קשר הגיוני בין שני ה-ריש-ים, ראסטות וריח-של-אלכוהול, לצדקת טענות המפגינים או להעדרה. אבל קל ונוח, וזה בכלל משהו שרוצה להתפרץ, מכיוון שבדיוק בשעה שאין שום טיעון שאפשר להשיב לביקורת המפגינים, הדרך היחידה היא לנסות לערער על עצם הלגיטימיות שלהם, דרך ביזוי תדמיתם ומראיתם, ולהוציאם בכך, ממש לשלוף אותם, אל מחוץ לשק הטענות שראוי בכלל להתמודד איתן. כאילו שריח וראסטות הן עילה מספקת לכך שאין צורך לענות לגופו של עניין על טענה שמשמיע האדם, אם ברור ונתון שכל מבנה האישיות שלו פגום וחרב מן ועד היסוד. הרי לא היית מתווכח עם 'חולה נפש' הטוען שיש אי-צדק בחברה, גם אם טענתו נכונה – ויתרה מכך, גם אם היית מסכים לאמירותיו, לא היית נכנס איתו לדיון אמיתי, כי פשוט משהו בו 'לא בסדר' – וגם 'לא נעים' – שלא מאפשר לו שיקול דעת, הסקת מסקנות, ורחמנא ליצלן, יישומן. הוא הרי 'עוף מוזר', רעה חולה שיצאה מן הכלל בשיטוטה בשדה, ולכן דעותיו ההזויות לא ראויות, ובעיקר לא זכאיות, להתייחסות אמיתית. יש לו ראסטות.
התדהמה, אם כן, תהפוך לאימה, כאשר אחד כזה יספק לך פתאום סיבות, ואפילו סיבות ארוכות, טובות ומורכבות, לטענותיו.
ובכן, מירי רגב, מלבד החוויה הרגשית המטלטלת שעברת, ומלבד הזוועה האנושית אליה נחשפת – שאפילו את ילדייך היית שומרת מפניה – מה תשובתך לטענות המחאה ?
מה תשובתך לכך שאת, למרות ואולי בגלל חוק הדיור שהגשת לפני שבוע ימים בכנסת ישראל, לא עשית מספיק ובצורה הנכונה למען אותם מפגינים, שחרף הבל הפה שלהם, מה לעשות, עדיין מוחזקים בגדר "אזרחייך", אותם את מייצגת בטוב וברע?
מה תשובתך לטענות המחאה, ולא לדמותם הפיזית, כזו או אחרת, של המפגינים (ואגב, חוץ מריח של אלכוהול, היה שם גם ריח של בקבוקי מים; וחוץ מראסטות, גם שער מקוצר, אפילו קרחות צבאיות)?
תשובה כזו לא בנמצא בדברייך ובתגובתך האמוציונאלית משהו לחוויית המפגש עם זעמם עלייך של המפגינים. כזכור, בבית התלוי לא מזכירים את החבל, ואל בית המובל לתלייה, חבלים לא ייתקבלו בברכה. כל זה צפוי, ואנושי, כמעט כמו תגובתך האינסטינקטיבית הלקוחה מעולמם של ילדים ומתבגרים, המנהלים חייהם, עדיין, על פי דימויים בלבד, ולא על פי שיקולים וויכוחים בעלי טעם ויסוד.
האמת היא שיצאת מן הארוע נסערת, לא ענית למפגינים אלא נעלבת מהם וניסית לפגוע חזרה. התגובה מובנת, אך אינה מוצדקת. דווקא משום התפקיד הציבורי שבחרת לשאת.
ואמרו אמן
פינגבאק: אנשים שרוצים דיור בר-השגה – נפגשים בכיכר. מחאת הנדל"ן עולה שלב!
אני רק בהתחלה, אבל יש לי משהו להוסיף בין ההנהונים:
1. הסיסמה "תמיד כן" היתה (בין השאר?) קמפיין של חברה להשכרת רכב.
2. הביקורת שלך על "משטרת החשיבה החיובית" שמגולמת בססמאות מעין אלה הזכיר לי פוסט מצוין שאני לא נלאה מללנקק, כי הוא הפיל לי את האסימון לגבי הסכנות שבציווי הזה "לחשוב/להיות חיובי", שמנטרל ומעקר ביקורת.
http://beyondgrowth.net/social-criticism/social-media-moving-towards-a-brave-new-world/
הוא נפתח בביקורת הקסליאנית (קצת נדושה אולי) על הסושאל מדיה, אבל בהמשך מגיע לעניין "החיוביות הקדושה".
ממשיך לקרוא… מקווה שלא נהוגה כאן מדיניות קיצוב תגובות 🙂