כשאני חושבת על פיצול, האסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש היא הדיאלוג המופלא בין בריאן ל-Judean People's Front בסרט המונומנטלי "Life of Brian". אבל היום אני חושבת שהדרך היחידה לעשות עוד ניסיון להציל משהו, לא רק מבחינת מפלגת העבודה, אלא גם בשביל המדינה כולה, היא שהחברים שהתנגדו לישיבה עם ליברמן יתפצלו מהמפלגה ויקימו סיעה חדשה.

חזית אחידה זה דבר חשוב. גם משמעת סיעתית זה דבר חשוב. פעולה משותפת כאיש אחד למען המטרה – אין חשוב מזה, או הכרחי מזה. בזמנים אחרים, דבריו של יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ בנושא אתמול היו יכולים להיות נכונים ומוצקים.

מפלגת העבודה של שמעון פרס היתה תמיד מפלגה פרגמטית. כל כך פרגמטית, שמרוב פשרות היא היתה מוכנה לוותר על כל עקרונותיה, על דרכה ועל מטרותיה, ובסוף נשאר ממנה איזה משהו רופס, שאנשים הצביעו לו מתוך הרגל, ושכוחו הלך והצטמצם בכל מערכת בחירות. פרץ הזכיר את היצור הרופס הזה אתמול, כשאמר שמפלגת העבודה ישבה כבר בקואליציה עם ליברמן ועם גנדי. אני באופן אישי, ורבים כמותי, לא הצבענו למפלגה הזאת שעליה דיבר, ולעולם לא היינו מצביעים לה.

60% ממצביעיו של פרץ בבחירות האחרונות הצביעו למפלגת העבודה החדשה, המתחדשת, זו שהוכרזה בקול גדול על ידי אותו אחד משופם בלפחות שלוש הזדמנויות שנכחתי בהן אישית, זו שמטרותיה הוגדרו בצורה מאוד ברורה ומפורטת, כולל סכומים, תחת כותרות מאוד יפות כמו "סוציאל-דמוקרטיה" ועוד מיני קופירייטינג, שבניגוד לסיסמאות רבות, יש מאחוריהם תוכן אמיתי – רעיוני ומעשי.

לא הצבענו לאותה מפלגת העבודה שתמכור את אמא שלה כדי לקבל תיק. הצבענו ל"נבחרת המנצחת", הצבענו לאלטרנטיבה אמיתית וריאלית, לא כדי לזכות שוב בכל הנכסים המסורתיים של מפלגת העבודה (דהיינו, תיק הביטחון), ולא כדי לראות שוב את המחזות הקשים והמוכרים של הזחילה לקואליציה.

לאט לאט, מאז הבחירות ועד היום, אנחנו מגלים שהידיים ידי פרץ, אך הקול קולו של פרס. המו"מ הקואליציוני נוהל בצורה מחפירה. ה"הישגים" הגדולים – נסיגה. איש השלום תמך במלחמה המיותרת והשלומיאלית ביותר בתולדות ישראל. ועכשיו הוא רוצה למכור לי שעדיף לו להפר הבטחה מפורשת לבוחריו ולשבת עם ליברמן בקואליציה, כי אחרת יהיה יותר גרוע, או כי כך הוא יוכל להשפיע יותר, מבפנים. הרי אופוזיציה זה רק האנשים שמגרבצים בזמן ההמתנה לשעת הכושר להיכנס לקואליציה, וחברי כנסת, שלדברי פרץ, זה לא נורא כל כך להיות, הם רק טוענים לכתר שעוסקים באיך להפוך לשרים כמה שיותר מהר.

ראינו את ההשפעה של מפלגת העבודה מבפנים על חוק התקציב וחוק ההסדרים (ויש כל כך הרבה מה לפרט כאן, שיידרש לזה טקסט נפרד לגמרי, אבל כולנו יודעים את עיקרי הדברים). ראינו את ההשפעה שלו מבפנים על היציאה למלחמה ועל התנהלותה, בעיקר ביממה האחרונה שלה. מה יש כאן לומר, חוץ מאשר שמדובר באפס השפעה במקרה הטוב?

בימים אחרים, ההתלבטות האם להישאר או לצאת היא הגיונית. אבל כאשר המחיר שצריך לשלם כרוך בוויתור "פרגמטי" על כל ההבטחות, כל הערכים, כל הקווים האדומים וכל העקרונות – אז על איזו השפעה בדיוק אנחנו מדברים כאן? מי בדיוק ישפיע? ולאיזה כיוון? נכון, לטלטל את הסירה זה לא תמיד רעיון טוב. אבל כשמדובר בסירה רקובה ומלאת חורים, ושהקמים להצילה הם שודדי-ים, זה הזמן לנטוש.

כמה אנשים הראו לנו אתמול שהם עדיין מאמינים באותם דברים שבשבילם הצבענו, לפחות  מהפה לחוץ. כמה אנשים אמרו דברים נכוחים לגבי קווים אדומים וערכים. אני רוצה לקרוא להם להפוך את הדברים שלהם למעשה – מעשה חשוב, שיכול להחזיר תקווה ללא מעט אנשים, ואולי אפילו שמץ של אמון. אני רוצה לקרוא להם להיפרד מהמפלגה השוקעת הזאת, להקים סיעה חדשה, ללכת לאופוזיציה, ולתת אופוזיציה.

ויש ביניהם אנשים שמסוגלים לזה – אנשים שמסוגלים לתת דוגמא, אנשים שמסוגלים להוביל לדרך חדשה, אנשים שמסוגלים לקרוא את ספר התקציב ולהציע לו אלטרנטיבה אמיתית, אנשים שמסוגלים להתמודד עם התקשורת של היום בצורה מוצלחת, אנשים שמסוגלים לייצג ערכים שעליהם לא מתפשרים. אמנם, השפל הכללי הוא חסר תקדים, אבל האנשים האלו, גם אם אינם גאוני הדור, אינם פחותים מאותם אלו שמובילים וכותבים את ספר התקציב הזה היום (מאחר ונמוך מזה קשה למצוא). 

המדינה הזאת סובלת. העם שחי בה – סובל. סובל מסחף נורא של אדישות, אין אונים, חוסר אמון קיצוני. במצב כזה, אנשים שיגידו "הבטחנו – אז לפחות ננסה לקיים", ויהיו מוכנים לשאת במחיר האישי ולהקריב את ההקרבות הנחוצות – אם יעשו זאת נכון, עשויים למצוא את עצמם ככוח הפוליטי העולה והנשאר, בניגוד לשאר משיחי השקר של השנים האחרונות. בכל מקרה, במצב העניינים הנוכחי, זה נראה לי כמו ניסוי שראוי לערוך, בעיקר לנוכח העובדה שאני פשוט לא רואה שום דרך אחרת חוץ מוויתור וייאוש טוטלי.

***

יתכן, כמובן, שאני טועה לגמרי, ושיש היגיון לדברים שקורים היום. אבל אני באופן אישי, כמו עמי איילון, חושבת שליברמן הוא אדם מסוכן ביותר, ובניגוד לעמי איילון ולנוכח ידיעותיי ההיסטוריות (המוטות, כמובן), אני סוברת שהדרך היחידה להתמודד עם סכנה כזו היא פעולה נגדה ונגד כל מה שהיא מייצגת, בעיקר באמצעות חינוך וידע – שהן פעולות ארוכות טווח, אבל גם באמצעות טריוויאליזציה של השפעתה ושל כוחה במישור הפוליטי-מעשי עד כמה שניתן בטווח הקצר.

ישיבה איתו בקואליציה היא ההיפך הגמור מזה. למיטב הכרתי, זו פתיחת דלת בפני הסכנה, והסכנה כמעט אף פעם לא תימנע מלנצל את ההזדמנות הזאת להיכנס בדלת הפתוחה. ומכאן, הדברים יכולים בעיקר להתדרדר למחוזות שאף אחד מאיתנו לא מדמיין, למרות שכולנו יודעים את האופציות. אני באופן אישי לא מסוגלת בשום צורה לתת יד לדבר הזה, אפילו לא ברמז, ובטח שלא בשתיקה.