במסגרת פסטיבל המיחזורים שאני עורכת לרגל פתיחת הבלוג, החלטתי לוותר על אותם קטעים שכוחי אל שהזכרתי קודם, שהאמת די מביכים אותי עכשיו, ולמחזר במקום זה דברים שכתבתי בעבר בפורום השואה שלי.

***

יש משהו שמעסיק אותי כבר הרבה זמן, וקשור לאכזריות של בני אדם כלפי בעלי חיים, ולרגשות הקשים שזה מעורר בי, שהם קשים לי הרבה יותר אפילו מהתאכזרות של אדם אחד לאדם אחר. וזה רק הולך ונהייה יותר גרוע. אני לא יודעת לפעמים אם אני הופכת לטוני סופרנו או לניטשה רגע לפני ההתמוטטות (הסיפור המיתולוגי, שאין לי מושג אם הוא אמיתי או לא, עם הסוס. בכל מקרה, הנה התייחסות נחמדה לנושא).

ואיך זה קשור לשואה? הקשר הטריוויאלי שעלה אצלי היה הסרטון של כל מיני "אבירי זכויות החיות" (זכויות החיות הוא מושג מאוד בעייתי בעיני, אגב. אני מעדיפה לדבר על חובותיהם של בני האדם כלפי החיות), שעשה את ההשוואה הישירה בין האופן שבו אנו מתייחסים לחיות לבין מחנות ההשמדה (לא ראיתי את הסרטון, כמובן. אני פשוט לא מסוגלת לראות דברים כאלו. יש לי כבר יותר משנה סיוטים שקשורים לאיזו ג'ירפה אחת ברמאללה, זיכרונה לברכה, שהופיעה בכתבה אחת קצרה אצל עמנואל רוזן, אז זה באמת מעבר לכוחותיי. אבל התיאור שלו העביר את הפואנטה מספיק).

אבל גם זה לא העניין. העניין, בעצם, היה קשור אצלי יותר ליומנים של ויקטור קלמפרר (למי שלא יודע – יהודי, גרמני, שהיה נשוי ללא יהודיה, חי בדרזדן כמעט עד סוף המלחמה והיה גם גרפומן), הגרסה שתורגמה לעברית. ויקטור קלמפרר כתב על המון דברים, ותיעד בצורה די מפורטת, אפילו בגרסה המקוצרת, את הקורות אותו. באופן ספציפי, ויקטור קלמפרר כתב גם לא מעט על שני החתולים שלו. הם הוזכרו כל הזמן, עד שהם מתו וכבר כמעט ולא הוזכרו. ואני, הקוראת, מהרגע הראשון התעניתי רק בדבר אחד – מה לעזאזל קורה עם החתולים האלו. חתולי בית בשואה. אם זה לא היה כל כך מעציב אותי, הייתי צוחקת על עצמי (לצורך הגילוי הנאות, גם לי יש שתי חתולות).

***

איפשהו, זה נראה לי מאוד רלוונטי, הנושא הזה של החתולים בשואה. אנשים תמיד אומרים, שקודם כל צריך לדאוג לבני אדם, ובגלל שיש עניים אז זה בסדר לפשוט פרוות של חורפנים בעודם בחיים או לדחוף לאווזים אוכל דרך צינור לתוך הפה עד שהכבד שלהם נהייה ממש ממש טעים, ושזה אותו דבר כמו לאכול בשר. ושאין שום הבדל בין שום דבר לשום דבר. ולא צריך להגיד כלום על כלום.

אבל אני תמיד נזכרת כאן בציטוט אחד של מילן קונדרה, מתוך הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, ספר גיל ההתבגרות שלי, שאומר את הדבר הבא:

"טוב ליבו האמיתי והטהור של האדם אינו יכול לבוא לידי ביטוי מובהק אלא כלפי מי שאינם מייצגים שום כוח. המבחן המוסרי האמיתי של האנושות, מבחנה היסודי ביותר (הטבוע בנו כה עמוק עד שהוא נעלם מעינינו) הוא ביחסה כלפי אלה הנתונים בידיה לשבט ולחסד: בעלי החיים. ודווקא כאן נכשל האדם כישלון יסודי, כישלון בסיסי כל כך, שכל הכישלונות נובעים ממנו".

ואני בעצמי כתבתי (וסליחה על השפה הפומפוזית. זה במסגרת של עבודה אקדמית):

"המהפכה הקופרניקאית של קאנט, שכוננה את הסובייקט המכונן, הייתה נקודת ציון בתהליך ההיסטורי-דיאלקטי הזה שבו מתמקדים אדורנו והורקהיימר, שהתגלם בהתמוססותו של הסובייקט האמפירי של הניסיון והפיכתו למופשט, לאקזמפלר, ובסופו של דבר גם למוזלמן במחנה השמדה. השתלטות האדם על הטבע והולכת התבונה ל"מהלך הבטוח של מדע" הפכה את העולם כולו על כל מה שבו לחומר חסר חיים, חסר ערך כשלעצמו, כאשר כל פרט בו ניתן להחלפה בכל פרט אחר, לפי מערכות רציונליות של סיווג, קטלוג וארגון. אותה תבונה, אותה תפיסה, שמאפשרת לבני אדם לחתוך חתולים במעבדה, איפשרה להם גם להשמיד בני אדם במחנות. החתול במעבדה הוא אמצעי, דוגמא, מודל. וכך גם היהודי, הפולני או הצועני באושוויץ. מספיק להיזכר במנגלה כדי להבין למה הכוונה".

***

אני לא צמחונית, וגם לא אהיה צמחונית, אבל לעולם לא אלבש פרווה שאינה סינתטית או ארכוש ברשתות ביגוד שמוכרות דברים כאלו. אני מתנגדת לצורות גידול אכזריות של חיות לתעשיית המזון, לא אוכלת כמעט אף פעם ברשתות מזון מהיר, ובן זוגי גם רוכש רק ביצי חופש (למרות שאני לגמרי לא בטוחה שזה אמין). אני גם לא מתנגדת לניסויים בבעלי חיים באופן גורף, מאחר ואני יודעת שעדיין לא נמצא תחליף הולם להם בתחום של מחקרי התרופות והמיכשור הרפואי מציל החיים. אבל בתחום הקוסמטיקה, אני רוכשת אך ורק מוצרים שסמל הארנב מופיע עליהם, ובודקת באתר של PETA האם החברות השונות מבצעות ניסויים, לא מבצעות ניסויים או נמצאות במורטוריום.

אני מאמינה שאי אפשר להתכחש לחיה שבאדם או לאדם שבחיה, וצריך ללמוד לחיות עם הסתירות, לא לבטל את אחד הצדדים שלהן באופן גורף. אני גם מאמינה גדולה במידתיות ובפרופורציות, במחשבה, בלימוד ובשיקול דעת. בכל מקרה, אני יודעת שאת החיים הרעים אי אפשר לחיות נכון, כפי שאמר אדורנו (שהוא המנטור הרוחני שלי, למרות שהוא מת עוד לפני שנולדתי), אבל גם שזה לא פוטר אותנו מהמחוייבות לנסות, עד כמה שביכולתנו.

***

הפוסט הזה שכתבתי עורר דיון מעניין ומאתגר בפורום שבו השתתפתי, ולהלן הלינק אליו.

וזקן הפורום שלנו אף טרח ותרגם מפולנית שיר רלוונטי ומצמרר של המשורר יוליאן טובים, שגם אותו אצרף כאן. שם השיר: לכלבי ווארשה.