במשך שנים עקבתי, קיטרתי ושפכתי עשרות אלפי מילים על הרס הדמוקרטיה בישראל. כל הדוגמאות השונות והשחיקה של המוסדות השונים תמיד הסתכמו עבורי במסקנה אחת – הדמוקרטיה נהרסת ונשחקת כי הציבור אדיש. כי שום דבר לא "מוציא אותו לרחובות". כי אין לציבור – לא לפוליטיקאים, לציבור – קווים אדומים. כי אנשים מעדיפים כל הזמן, שוב ושוב, להתעלם מההרים הנעקרים לנגד עיניהם ולדבוק בשגרת יומם.

בקיץ 2011 נראה היה כי האדישות הזאת נשברת. אבל לרוע המזל, עדיין יותר מדי אנשים נאבקים לספק רציונליזציות שונות ומשונות מדוע מה שצריך זה לחזור אחורה. לא להצביע, להצביע כמחאה לגימיק כזה או אחר, לא לשאוף להפוך את המפה הפוליטית, לא לכוון ל"שלטון". כל הרטוריקה הישנה חוזרת, מכל צדדיה. גם ההפחדות, וגם אווירת הנכאים התבוסתנית והקינה על טקטיקות שלא עבדו. אני, לעומת זאת, חושבת שמה שקורה כאן כיום הוא לא פחות ממדהים. אני לא יודעת איך יגמרו הבחירות האלה, ולמעשה, תוצאתן לא לגמרי משנה במובנים רבים – אבל אני משוכנעת שכמו שיש בהתפתחויות סכנה גדולה, כך יש בהן הזדמנות בלתי רגילה ליצירת אזרחות מסוג חדש. כמו שיש כאן סכנה מפחידה למדי לגלישה לסוג כלשהו של טוטליטריזם אמיתי (בניגוד לרפובליקת בננות שיש כאן היום), יש כאן גם הזדמנות לתחילת כינון של דמוקרטיה אמיתית, או לפחות משופרת – und das ist auch gut so. מה שקרה כאן בקיץ 2011 יכול להסתכם היום, ב-22 בינואר – באופן זמני, סכמטי, ב"גדול", באחת משתי דרכים שיסמנו כיוון עתידי ארוך טווח – שינוי, במידה כזו או אחרת, של יחסי הכוחות העמוקים, או המשך התחזקותה של הריאקציה.

הבחירות הראשונות אחרי המחאה החברתית הן סוג של נקודת תצפית. נקודה בזמן, שבה מתבצעת איזושהי התארגנות מחדש של הכלים על הלוח, שבה הערפל קצת מתפזר ומתאפשרת בהירות מסוימת והיערכות לקראת השלב הבא של המאבק הגדול יותר. התקופה היא תקופה של כאוס, שבה רב הנסתר על הנגלה. תקופה של פירוק פרדיגמטי, מושגי, של תנועת לוחות טקטוניים בבסיס. כוחות הפירוק הפועלים חורגים הרבה מעבר לגבולות הבחירות, ובכלל – מעבר לגבולות ישראל. קשה מאוד שלא להרגיש כמו גרגיר חול מבודד וחסר השפעה לנוכח משק כנפי ההיסטוריה הרועש מאוד הזה. קשה מאוד שלא להיאחז בקרנות ההמשגה הישנה והפשטנית בעוז, בזמן שהסופה מתגברת מעל לראשינו. קשה להאשים את הבורחים ואת המיואשים. המצב מפחיד מאוד, ואי ודאות היתה תמיד ה-דבר שהאנושות הכי התקשתה להתמודד איתו, בכל רמה.

קשה להאשים אולי, אבל אני באופן אישי גם מתקשה להבין את מי שמעדיף להישרף על מזבח מושגיו הישנים ולוותר מראש, במקום להיפתח לשינוי המהותי הזה. תחושת גרגיר החול היא אולי מובנת, אבל אני סוברת שהיא מעולם לא היתה נכונה פחות – שמעולם לא היה נתון בידינו, גרגירי החול, כל כך הרבה כוח לקבוע את כיוון ההתפתחות העתידי (או כפי שאמר מורי ורבי אדורנו, לפחות חלק מכוח ההתנגדות עובר כיום לזירה של הפרט). מי שמתבכיין דווקא עכשיו על זה ש"אין כאן דמוקרטיה" ושלבחירות אין כל משמעות כאקסיומה שאין מה לעשות איתה, לא מסתכל סביבו. כמו גם הכיוון ההפוך – מי שסובר שדמוקרטיה היא אך ורק המשחק הפוליטי המצומצם הזה של הבחירות, ולכן מייחס משמעות אדירה לאישיותם ולדבריהם של "מנהיגים" כאלה או אחרים – גם הוא, עיניו עצומות. לתפיסתי, מעולם לא היתה כאן ובמקומות רבים אחרים יותר אפשרות לכינונה של דמוקרטיה, ואין דבר שתורם לכך יותר מאשר התפרקותו של מושג המנהיגות הישן. העובדה שאין כיום בנמצא מנהיגים חדשים, חזקים, יפים ומעוררי השראה, כאלה שגורמים לנו לרצות ללכת אחריהם בשמחה ולסמוך עליהם בעיניים עצומות, היא ברכה שאין כדוגמתה. בכלל, התפרקותם של מקורות הסמכות הישנים וחשיפתם במלוא אין אונותם – לא יכול להיות דבר טוב מזה. אחרי תהליכי האינדיבידואציה של הליברליזם והפרטת הפרט של הניאו ליברליזם, עצם ההכרה בכך פותחת עידן חדש של תודעה ופעילות אזרחית.

אם באמת התבגרנו בקיץ 2011, הבחירות ישקפו את זה – תיווצר כאן מפה פוליטית מבוזרת יותר, שבה לאף גורם אין יותר מדי כוח. דה פקטו, ה"גושים" כבר התפרקו לגורמים. לא מאתמול. רק סוקרים חסרי אונים ואנשים שמתגעגעים לימי הזוהר של פרנץ יוזף יכולים עוד לדבר במונחי גושים. זה פשוט כבר לא קיים במציאות. גם כשמישהו מדבר על "גוש", דבריו נסמכים בעיקר על הערכות של אינטרסים לא סטטיים של קבוצות לחץ שונות. וגם זו ברכה. אין דבר טוב יותר מביזור הכוח הזה, וכמה שהוא יהיה יותר מבוזר, כך יותר טוב. משא ומתן מתמשך והגעה לפשרות ואיזונים בין קבוצות לחץ שונות שלאף אחת מהן אין יתרון כוחני ממשי – זה החיים בחברה אנושית שהעיקרון המניע שלה אינו אלימות. זה מה שראה אדם סמית לנגד עיניו כשדיבר על "שוק חופשי" (ואי אפשר שלא לציין כאן שבעצמו הוא ראה פילוסוף של המוסר). כל מושג ה"משילות" משקף בעיקר געגועים לימים שבהם לא נדרשנו להשתמש בתבונתנו שלנו ולקחת אחריות על גורלנו, והיינו מסתפקים בללכת פעם אחת בארבע שנים or so לשלשל פתק ולתת בידי מישהו אחר את הכוח להחליט בשבילנו. ובזמן שישנו את שנת החורף הדמוקרטית שלנו, הוואקום התמלא באופורטוניסטים, שניצלו את ההזדמנות ומשלו. מה זה משלו.

מה שנדרש הוא שינוי נורמטיבי, והשינוי הנורמטיבי הזה לא יבוא מהם. בהגדרה. הוא יכול לבוא רק מאיתנו, מהצד של האזרחים. אנחנו לא יכולים לשבת ולהתבכיין כל הזמן על חורבן, אובדן והיעלמות הדמוקרטיה, כאילו שדמוקרטיה היא משהו שנופל משמים ותלוי במנהיג כזה או אחר. פור גודס סייק, דמוקרטיה במשמעות המילולית ביותר שלה היא שלטון העם. לא שלטון של איזשהו משיח כריזמטי שיביא עמו את הגאולה. מנהיגים בעלי שיעור קומה הם כמעט תמיד אסון לדמוקרטיה. הם יוצרים אזרחים שאננים, רדומים, שנותנים מתוך בחירה ורצון למישהו אחר לנהל את חייהם, ללא מעורבות שלהם מעבר ליום הבחירות. יום הבחירות הוא חשוב מאין כמוהו, אבל הוא לא חזות הכל, וממש לא מה שהופך דמוקרטיה לדמוקרטיה. כפי שכתבתי בעבר, דמוקרטיה היא גם תרבות. תרבות אזרחית, בתוך המוסדות ומחוצה להם. תרבות של אזרחים מיודעים ומעורבים, ששואלים שאלות ושדורשים תשובות, שלא נרדמים לארבע שנים ואז מתעוררים וצווחים שגנבו להם את הדמוקרטיה.

בקיצור, לכו ותצביעו. ולא הצבעה צינית ריקה כי ממילא הכל מכור מראש – כי הכל יכול להשתנות תמיד. תצביעו לפי אידיאולוגיה, לפי משהו שאתם מאמינים בו. תצביעו גם לפי הבטחות – רק אל תשכחו אחר כך להמשיך יום יום לבחון את מי שהבטיח, to hold them true to their word. ואם הם לא יעשו זאת, אז בפעם הבאה תצביעו למישהו אחר. ואל תחכו גם לפעם הבאה. בכל פעם שמי מהם לא יעשה זאת, אל תתנו לו לשכוח אתכם. תעקבו, תלמדו, תשימו לב. תשתמשו בכלים שכבר נוצרו ושימשיכו להיווצר ולהתפתח. אין דמוקרטיה בלי מוסדות דמוקרטיים. אין דמוקרטיה בלי מערכת פוליטית. אין דמוקרטיה בלי בחירות. ובעיקר, אין דמוקרטיה בלי חברה אזרחית פעילה ומיודעת.

אחרי הבחירות ב-2006, התנהל ויכוח בקרב מצביעים מאוכזבים של מפלגת העבודה בסיבוב הסוציאל דמוקרטי הקודם שלה, לגבי דרכי הפעולה האפשריות לנוכח אי ההתאמה בין הבטחות הבחירות לפעילות אחרי הבחירות. באותו ויכוח כתבתי את הדברים הבאים (בעריכה קלה, תוך השמטת ספציפיקציות): "אני טוענת שאת כללי המשחק במצב הנוכחי אפשר לשנות רק באמצעות לחץ ציבורי והצמדת תווית מחיר לפעילותם של פוליטיקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. תווית המחיר יכולה להתמקד בפעילות תקשורתית, אבל היא חייבת להיות עקבית ומתמשכת, ותוצאתה הסופית צריכה להיות היעלמותו של אותו פוליטיקאי סורר – או אותה ממשלה סוררת – ממפת הפוליטיקה הישראלית. ולא משנה מי יבוא אחריו, כי גם על מי שיבוא אחריו יחול אותו כלל בדיוק. הפנטזיה שלי זה לעורר מספיק זעם בחצי מיליון איש שיצאו להפגין בכיכר רבין (בניגוד לבן אדם וחצי בשדרות ח"ן). אני מאמינה שרק באמצעות יצירת התעוררות רחבת היקף בחברה האזרחית אפשר להזיז משהו אצל הפוליטיקאים… זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי".

כמה פעמים יכול אדם לומר בימי חלדו שהפנטזיה הגדולה ביותר שלו התממשה? אני יכולה לומר את זה עכשיו. אבל כמו באימרה המפורסמת, be careful what you wish for. התממשות הפנטזיה הזאת לא הבהירה את התמונה ולא סחפה אחריה גל עצום של שינוי מיידי. למעשה, היא היתה רק סמן לתחילתה של דרך ארוכה. אבל דרך חדשה ומרגשת. סוף סוף, דרך, אחרי כל כך הרבה שנים של דריכה במקום. בימים ההם שאפתי רק להתעוררות של החברה האזרחית. היום אני כבר רוצה יותר מזה – אני רוצה שינוי של המערכת הפוליטית שיוכל להכיל את ההתעוררות הזאת. אנחנו עוד לא שם. ייתכן שיש לנו עוד מרחק לעבור, אבל זה ממש לא הזמן לחזור אחורה.

 ושתהיה לכולכם חגיגת דמוקרטיה מהנה.