נכתב במקור עבור הספר "קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי" (2012), בעריכת אריאל הנדל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד (עמ' 264-272)

העיתונות הכלכלית נמצאת היום בחזית המאבק על דרכו וצורתו של העולם, על שינוי יחסי הכוחות ושינוי סדרי עולם. וכל זה קורה כשהעיתונות עצמה נמצאת במצב נזיל ורעוע, במאבק פנימי על שינוי צורתה באופן שמחייב את התחום ואת המקצוע להגדיר – ממש להמציא – את עצמו מחדש.

הדיון במושג "עיתונות כלכלית" הוא רב שכבתי. אולי עדיף לומר רב ממדי, כדי להדגיש את חוסר ההיררכיה המובנית בדיון כזה, העוסק בתת תחום בעל שפה ייחודית של הפרקטיקה העיתונאית – פרקטיקה המצויה בתנועה מתמדת ושטרם התייצבה סביב מציאות נורמטיבית חדשה. הביטוי רב שכבתי משקף גם את מלאכת הקילוף הנדרשת לצורך הבנה והמשגה של עיתונות בכלל ושל עיתונות כלכלית בפרט – כלומר, מה שאנחנו רואים, קוראים או שומעים כאייטם חדשותי או בידורי על כל מרכיביו.

כדי להבין מהי עיתונות כלכלית יש להגדיר מהי עיתונות, מהי עיתונות מתמחה ומהי ה"כלכלה" הזאת שמסוקרת על ידה. עיתונאים רבים מתמודדים כמעט מדי יום, במודע או שלא במודע, עם שאלות תיאורטיות לכאורה – כמו מהו עיתונאי, מהו תפקידו ומהן הזכויות והחובות שנגזרות מתפקיד זה. חלק מהדילמות הנוגעות להגדרה העצמית והכללית הזו נוגעות לסוגיות תיאורטיות שחורגות הרבה מעבר לתחום הצר של העיתונות עצמה: כמו חופש הביטוי וגבולותיו, למשל, או השאלה לגבי עצם אפשרותו של דיווח אובייקטיבי ונטול פניות. אחת המרכזיות שבהן נוגעת לדמוקרטיה – סוגי השיח הציבורי ואספקת המידע והידע שהיא דורשת. דילמה זו באה לידי ביטוי במתח הנצחי, שנמצא כמעט בכל כותרת, בין החשוב למעניין או למסחרי – בין מה שהציבור צריך לדעת ובין מה שהוא רוצה, לפחות לכאורה, לדעת.

אפילו הדילמות הטכניות בתחום זה – כמו למשל איכותו ומורכבותו של התוכן (הטקסטואלי, הוויזואלי, המושמע), ניסוחו, סדר הצגתו ומסגורו – הן דילמות שנוגעות למהות התחום והתפקיד – האם העיתונאי הוא רק כרוז מיידע? האם הוא מחנך? ואולי הוא סתם בדרן שמעביר את זמנם של קוראיו בנעימים? או אדם שתפקידו בסופו של יום הוא "למכור עיתונים"? האם העיתונות היא עמוד התווך הרביעי של הדמוקרטיה? כלב השמירה שלה? או שאחריותו של העיתונאי היא קהילתית ומצומצמת יותר? ואולי היא רק מסחרית, לשירות בעלי המניות של כלי התקשורת? [1]

בעיתונות הכלכלית – בהשוואה לתחום העיתונות כולו ולכל סוג אחר של עיתונות מתמחה – הדילמות האלו באות לידי ביטוי בצורה חריפה ומידית יותר. זאת, מסיבות הקשורות לאופיו ולצורתו של תחום הסיקור שלה: הכלכלה, גם במובניה התיאורטיים כדיסציפלינה, אך בעיקר  במובנה המעשי-מבני. כלומר, האופן שבו מתנהלת בפועל הכלכלה בעידן הגלובליזציה, והתפקיד המרכזי והחיוני שממלאים בה שוקי ההון, שוקי הסחורות, שוקי המט"ח, המערכת הבנקאית וכיוצא בזאת. מערכות אלה הן מערכות שפועלות כמעט ללא הפסקה, והן רגישות ביותר לפעילות ספקולנטית ולתופעות של אופוריה ופאניקה. השלכותיהם של דיווחים רבים בתחום העיתונות הכלכלית הן מידיות ומדידות יותר מאי פעם, בזמן שמורכבותו והסתעפויותיו של תחום הסיקור, ה"כלכלה", גדלים והולכים.

בתנאים של מה שמכונה "שוק חופשי", בעיקר בעידן הדה-רגולציה, כותרת יכולה להשפיע באופן מידי על ערכה של מניה, או על התנהגות צרכנית שאת תוצאותיה ניתן לראות בטווח קצר מאוד (כמו משיכת כספים מבנקים) – ובכך על יציבותן ושרידותן של חברות מסחריות (בכל גודל) ואף של כלכלות של מדינות. התנאים הכלכליים להיווצרותו של משבר – יצירתה והתנפחותה של בועה בשוק כלשהו, למשל, הם תהליכים שאורכים זמן מה. אך ההתפוצצות מתרחשת תמיד בפרק זמן קצר המאופיין בפאניקה ציבורית, וקשה להתעלם מהתפקיד שממלאת כאן העיתונות הכלכלית, במעמדה כמקור מידע שנחשב בקרב השחקנים בשווקים כמהימן יחסית.

תופעה זו, אגב, משפיעה לעיתים קרובות על התנהגותם של שחקנים בולטים בתחום הסיקור עצמו, והופכת את העניין למורכב אפילו יותר. יו"ר הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי של ארה"ב) לשעבר אלן גרינספאן, למשל, שהיה אחד השחקנים המרכזיים בעיצובה של הכלכלה האמריקאית והעולמית במשך שנים רבות (ונשוי, אגב, לעיתונאית אנדריאה מיטשל), היה ידוע בשימוש בשפה קריפטית ועמומה באופן קיצוני בהודעות הרשמיות של הפד, עד כדי כך שנוצר ביטוי "שפת גרינספאן"[2], מתוך ניסיון למתן את תגובות השווקים והפוליטיקאים להצהרות שמשחרר המוסד. את עליית מחירי המניות שהובילה לבועת הדוט.קום, למשל, הוא כינה ב-1996 בשם "שפע בלתי רציונלי"[3] (irrational exuberance). מאוחר יותר  טען כי בביטוי זה הזהיר מפני התנפחות הבועה.

עוד יחס דו סטרי מסוג זה נמצא בתחום הדיווחים הפיננסיים של חברות, ובאופן כללי, בהתנהלותן של חברות מסחריות, בעיקר ציבוריות (אך גם פרטיות), מול המדיה. זה מתחיל מתזמון של פרסום הדו"חות (לפני פתיחת המסחר או אחרי סגירתו, למשל), ממשיך ברמות סיבוכיות גדלות והולכות של הדו"חות עצמם ("חשבונאות יצירתית"), ועובר דרך חומה של יחצ"נות כלכלית (מגובה בסוללות עורכי דין) שגדלה כל הזמן . כך, באופן אבסורדי, בעידן שמכונה "מהפכת המידע", שבו לכאורה הנגישות למידע מתרחבת, מקורות המידע העיקריים של העיתונות מגיעים מעוּבּדים ומתווכים יותר מאי פעם, ומקשים יותר ויותר על הבנת המידע ועל חשיפתו לציבור.

הדיאגנוסטיקן שכשל

המשבר שפרץ ב-2008 ושנמצא עדיין בעיצומו, הוא נקודת משבר ייחודית גם במסגרת של שיטת ניהול חברתית-כלכלית שמתאפיינת במחזוריות משברית של גאות ושפל. המשבר, שהחל כמשבר כלכלי-פיננסי-בנקאי, כמו רבים אחרים בהיסטוריה המודרנית, התפתח למשבר אמון חמור במיוחד במוסדות הבינלאומיים, במוסדות האזוריים והמדינתיים, ולמעשה בשיטה עצמה – בהנחות היסוד ובמדיניות שנתפסו כאקסיומטיות כמעט, והנחו את הכיוון הכלכלי, החברתי, הפוליטי והמדיני פחות או יותר בעולם כולו במשך כמה עשורים – ובמוסד העיתונות כחלק משיטה זו.

בשלב זה, מסתמן כי לא מדובר בעוד משבר נדל"ן, משבר במערכת הבנקאות, משבר בבורסות או משבר חוב – כמו רבים אחרים בהיסטוריה. הוא אכן היה כל אלה ביחד, אך גם משהו נוסף, מכונן יותר. מדובר במשבר החריף והרחב ביותר עד כה של הגלובליזציה בצורתה הנוכחית, וגם במשבר של שיטה כלכלית ומערכת פיננסית שהפכה לכל כך מורכבת, מסועפת ומסובכת עד שיצאה משליטה.

העיתונות הכלכלית, במידה רבה, היתה ועודנה שופר של השיטה הזו – הליברליזם על צורותיו והתפתחויותיו השונות. במובן מסוים, מדובר בעניין מבני. העיתונות הכלכלית מתארת ועוסקת במציאות הכלכלית היומיומית, והתנהלותה של זו נקבעת על ידי תיאוריה ושיטה כלכלית. אי לכך, הקריסה הזו היא פריזמה חיונית מאין כמוה לבחינה מחודשת של הגדרתה, תפקידה ואחריותה של העיתונות הכלכלית, שלכאורה – ובעצם, די באופן ממשי, כשלה במובנים רבים בתפקידה המסורתי כמיידעת, מדווחת ומתריעה, וכיום היא מוצגת על ידי תנועות המחאה בעולם (שפרצו או התעצמו בעקבות המשבר), כמקור פחות ופחות מהימן שמבטא אינטרסים שמרניים או פרטיים של קבוצות כוח ובעלי הון, ופוגע ביסודות הדמוקרטיה במקום לתפקד כ"כלב השמירה" שלה.

בימים מוקדמים יותר של העיתונות הכלכלית המודרנית, בשנת 1951, כתב עורך ה"וול סטריט ג'ורנל", וויליאם ה. גרימס, מאמר תחת הכותרת "פילוסופיה של עיתון"[4], ובו הגדיר את תפיסתו לגבי מהו עיתון כלכלי (business newspaper), ומהי הפילוסופיה של העיתון הכלכלי שבראשו עמד – אחד מהעיתונים הכלכליים הוותיקים, המבוססים והנפוצים ביותר בעולם, עד היום. לתפיסתו, "עיתון כלכלי חייב להיות שני דברים בעת ובעונה אחת. הוא חייב להיות מומחה. אך תחומי העניין והפעילות שלו חייבים להיות מגוונים כמו הנוף של ארה"ב. העורכים הם מומחים כמו שדיאגנוסטיקן רפואי הוא מומחה; לדיאגנוסטיקן יש פונקציה מסוימת, אך כדי לבצע אותה הוא חייב להיות בעל ידע מדויק ומפורט של האנטומיה האנושית". גרימס ממשיך ואומר כי "אנו רוצים שהכתבים והעורכים שלנו יהיו מומחים בתחום אחד בלבד – התחום של עשיית עיתון, של מציאת מידע ושל סיפורו", וזאת בשפה הפשוטה ביותר האפשרית.

תפיסתו זו של גרימס מבטאת שינוי משמעותי לעומת ימיו הראשונים של הג'ורנל, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שינוי שהתבסס כאשר ברנרד קילגור החליף את גרימס בתפקיד העורך בפועל ב-1941. בתקופתו המוקדמת היה הג'ורנל, כמו ה"פייננשל טיימס" הבריטי שהוקם בערך באותן שנים, עיתון מקצועי שמיועד ל"ברוקרים, בנקאים וקפיטליסטים", ושמטרתו לספק להם סטטיסטיקות חיוניות ערוכות בצורה יעילה. קילגור, שהחל את דרכו ב"ג'ורנל" ככותב טור שבו ביצע "דה קונסטרוקציה של חדשות פיננסיות עבור קורא היפותטי מהיישוב", שינה את הדגש הזה והגדיר מחדש את קהל היעד שלו כ"לקוחות הבנקים, לא הבנקאים", ו"כל מי שעסוק בלהתפרנס או שמתעניין בדרכים שבהן אנשים אחרים מתפרנסים". הסיבה לכך, אליבא דקילגור, היתה מסחרית: "ברוקרים הם אנשים נחמדים, אבל אין מספיק מהם כדי להחזיק עיתון מהשורה הראשונה", אמר.

האסטרטגיה הזו היתה מוצלחת למדי. ה"וול סטריט ג'ורנל" הוא העיתון הנפוץ ביותר בארה"ב כיום, עם תפוצה יומית של כ-2.1 מיליון קוראים, והוא אחד מ-20 העיתונים הנפוצים ביותר בעולם. במהלך כהונתו של קילגור הרחיב העיתון את תחומי הכיסוי שלו, שכללו בין היתר נושאים שלא נחשבו אז לתחומי ליבה של עיתונות כלכלית, כמו נדל"ן, בידור, משפט, מערכת הבריאות (ובאופן כללי יותר מדיניות ציבורית) ועוד. בעשורים הבאים המגרש שבו שלט ה"ג'ורנל" בגאון הלך והתמלא בעיתונים חדשים, בסוכנויות מידע מתמחות (כמו בלומברג) ובעיתונים ותיקים, שנכנסו לתחום והתחילו להקדיש משאבים ומקום לסיקור הנושאים הכלכליים, שהפכו לתחום שאף עיתון משמעותי לא יכול להתעלם ממנו.

המשבר של 2008 קשור במידה לא מבוטלת לכישלון עמוק ובסיסי של כל מנגנוני הפיקוח והבקרה, ובהם העיתונות הכלכלית והפיננסית. המשבר עצמו פרץ, כדרכם של משברים כגון זה, לכאורה בין לילה. אבל התהליכים שיצרו אותו התרחשו במשך שנים, ולא במחשכים. הם נכחו בשערוריות הענק של וורלדקום ואנרון. הם נכחו בסטטיסטיקות ובדו"חות החברות. הם נכחו בעסקאות, במיזוגים וברכישות – שהיקפם ורמות המינוף שלהם שברו שיא חדש כמעט כל יום. הם נכחו במדיניות ובדיפלומטיה – בהתנהלות המוסדות הבינלאומיים, האזוריים והמדינתיים – בהסכמי הסחר, באמנות השונות, ביחסי החוב-תוצר וכיוצא בזאת. והם גם נכחו בזעם אזרחי הולך וגובר ברחבי העולם – שלא התחיל בשנה שעברה.

ועדיין, נראה שהמשבר תפס את כולם (כמעט כולם, לפחות בדיעבד), בהפתעה. באופן מיוחד, נראה שהעיתונות הכלכלית כשלה כשל עמוק – גם בתפקידה לספר את מה שקורה עכשיו, וגם בתפקידה כדיאגנוסטיקנית, כמקבצת עובדות שעשויות ללמד אותנו מה יקרה מחר – לא רק שהיא לא סיפקה לציבור את ההבנה הנחוצה כדי להימנע מפגיעה, אולי היא אף מנעה אותה ממנו.

מחקר שבוצע במכון POLIS  (יוזמה משותפת של חטיבת התקשורת של ה-LSE  ושל לונדון קולג' לתקשורת), שהחל ב-2006 אך קיבל תפנית ב-2008, תחת הכותרת "What is financial journalism for"[5], נפתח בדיוק בתהיות אלה: "המשבר הנוכחי בבנקאות, בשווקים ובכלכלה הגלובלית הזכיר לכולנו את חשיבותה של העיתונות הפיננסית והכלכלית. והוא גם עורר כמה שאלות מהותיות בנוגע לאיכותו של סוג זה של דיווח. מדוע לא ידענו שזה הולך לקרות? האם העיתונאים נכשלו בבחינה הולמת של המערכת הפיננסית? האם הם מצוידים בכישורים שמאפשרים התמודדות עם הסיפור המורכב, שעוד ממשיך להתרחש? האם הדבר מייצג בעיה רחבה יותר בתקשורת החדשותית כולה?" המחקר אף מעלה את הטענה שמגבלותיה של העיתונות הכלכלית תרמו לקטסטרופה הכלכלית.

מסך הפרדיגמה והבטן הרכה של העיתונות

התיאוריה הכלכלית ההגמונית כיום ביססה את עצמה כפרדיגמה מדעית, במובן שכל השיח המיינסטרימי הגלוי – התיאורטי והמעשי – מתבצע בתוך הגבולות שלה עצמה כפי שהיא קובעת אותם (למשל, כשיטה הכלכלית שניצחה את הקומוניזם האיום והנורא, והיחידה שיכולה להמשיך ולהגן על העולם מפניו). הנחות היסוד שלה והמסגרת הזו מנחות במידה רבה את רוח ותוכן הלימודים בפקולטות לכלכלה במוסדות שמהם יוצאים קובעי המדיניות המקצועיים, הטכנוקרטים, אלה שבסופו של דבר ישבו במשרדי האוצר, בבנקים המרכזיים, בחברות הממשלתיות והציבוריות הגדולות, ישמשו כיועצים בכירים לממשלות ואף יהיו ראשי ממשלות.

כשהפרדיגמה הכלכלית הזאת מגיעה לשיח הציבורי הפומבי – זה שמתקיים בתקשורת – היא מתכסה בז'רגון כמעט בלתי חדיר, שמקשה מאוד להגיע אל הנחות היסוד שעומדות בבסיסו. באופן עקרוני, זה קצת מוזר לשמוע מקובעי מדיניות בכירים טוענים ששיטה כלכלית אחת מיני רבות היא היא הדרך שבה העולם עובד, ושחוקיה מקבילים בתקפותם לחוקי הפיסיקה, כאשר המדע הזה כולו מוגדר פעמים רבות כמדע התנהגותי שעוסק בבחירה[6].

הפער בין חוסר הנגישות של הדיון העטוף בז'רגון הזה לבין ההשפעה הישירה של הקריסה הכלכלית על חייהם של הפרטים מעורר אי ודאות מעמיקה, ועמה גם תסכול וזעם בקרב חלקים גדלים והולכים של הציבור. לצד הזעם, התסכול ואי הוודאות מתעורר צורך וצמא גדלים בידע כלכלי רלוונטי, החיוני להבנת המציאות. אך בדיוק בתחום זה – הכלכלה – באופן עקרוני ומהותי וביחס לטרנספורמציות שעברו עליו כדיסציפלינה אקדמית, כתחום של מדיניות פוליטית וכמושג בפני עצמו – נחשפת הבטן הרכה של מקצוע העיתונות בכללו בצורה החריפה ביותר.

העיתונאי, כשהוא מנסה למלא נאמנה את תפקידו הקלאסי – המיידע – נדרש לברור בין חומרי גלם שמגיעים ממקורות מקצועיים רבים – כלכלנים מהאקדמיה, כלכלנים ממוסדות כמו הלמ"ס והבנק המרכזי, גופים שונים שמפרסמים סטטיסטיקות וניתוחים  – להכניסם לקונטקסט הרחב יותר, לעמוד על הגורמים וההשלכות, ולספק סיפור שיהיה רלוונטי ושימושי עבור הציבור הרחב. גם בהנחה שהעיתונאי אכן פועל באופן מסור למען מטרה זו, חומרי הגלם עצמם מגיעים כבר שהם ארוזים בהקשרים אינטרסנטיים ואידיאולוגיים שונים, שקשה מאוד, ולעתים אף בלתי אפשרי – לזהותם, לפרקם, להציגם על כל ההקשר הרלוונטי שלהם ובצורה פשוטה וברורה. ולא מדובר כאן רק בהודעות לעיתונות של חברות, אלא גם במדדים כמו צמיחה או אבטלה או נתונים על שוק הדיור.

ואם כל זה לא מספיק, יש להוסיף על כך את העובדה שהעיתונות עצמה היא עסק, שנמצא בעיצומו של משבר בעצם המודל הכלכלי שלו בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות – ובראשן כמובן האינטרנט. הריבוי העצום של מקורות המידע לצד הזמן המתקצר והולך שניתן להקדיש לעיבודם מגבירים את הרעש במערכת לרמה שמקשה על התפקוד. ברקע כל זה מרחפת קריסתו של המודל העסקי מבוסס הפרסום.

המו"לים מגיבים לכך בתוך מסגרת השיטה ההגמונית, בדרך כלל בקיצוצים משמעותיים ופגיעה קשה במעמדו של כוח האדם היצרני ובניסיון לחזק את המרכיב המסחרי. על כך יש להוסיף את מערכת הלחצים המשפטית והמסחרית שמפעילים גורמים אינטרסנטים על עיתונאים ועל מו"לים, שמצד אחד ניתן להבינה, לנוכח ההשפעה העצומה (כפי שפירטתי למעלה) והמידית של פרסום בעיתונות שיכולה בקלות לחסל חברות, ומצד שני הופכת את העבודה היומיומית לכמעט בלתי אפשרית. כל אלה פוגעים באיכותה של העיתונות ובאמינותה. כפי שאמר מנהל קרן השקעות במחקר של POLIS, "זה מעגל קסמים הרסני: יש לך פחות ופחות עיתונאים, שמקבלים שכר נמוך יותר ושיש להם פחות זמן. הם אינם יכולים להשקיע את הזמן הדרוש כדי להשיג את המידע הנחוץ. וכך המידע הופך לשימושי פחות עבור אנשים כמוני. אנחנו מתעלמים ממנו יותר ויותר, והוא נהפך לדי שולי".

העיתונות הכלכלית והמחאה החברתית

היחס שבין העיתונות הכלכלית והמחאה החברתית הוא מורכב, ולו רק בשל העובדה שהן המחאה הגלובלית והן מצבה של העיתונות הכלכלית כפי שתואר לעיל באים מאותו מקור. דומה שניתן לומר שהמחאה העולמית בצורתה הנוכחית החלה להתעצב סביב שיחות ארגון הסחר העולמי ב-1999 – אז התחוללה נקודת מפנה שסימנה תזוזה מסיבית ביחסי הכוחות הכלכליים-פוליטיים בעולם – ושהיא מצויה בשלב של דעיכה עקב כישלון (בתקווה, זמני) בגיבוש אלטרנטיבה פוליטית קוהרנטית שתישא את שינוי השיטה המהותי. ובכל זאת, על אף משך הזמן הלא קצר שדרוש לפרישתם ולהבנתם של תהליכים היסטוריים משמעותיים כגון אלה, גם העיתונות הכלכלית וגם החברה האזרחית "גילו" את המשבר העמוק רק עם התפרצותו החדה בשנת 2008.

על אף ה"גילוי" של הכשלים בפרדיגמה ושל אי הנחת המתעוררת, קשה לומר שהעיתונות הכלכלית שינתה מהותית את השיח שלה ונהפכה לפרו-מחאה, או לפחות פתחה פתח ממשי להכנסתן של  שיטות ניהול חברתיות-כלכליות חלופיות לתוך השיח הציבורי המיינסטרימי. השיח בישראל ובעולם נותר פרדיגמטי ושמרני למדי, נוטה להצניע סיפורים של אלטרנטיבות (למשל, הסיפור של איסלנד[7]) ואף מקדם לא מעט דיסאינפורמציה. דומה שהדיון מתרחב מעט, ושניתן יותר מקום לגישות ביקורתיות יותר, אם כי רובן עדיין נטועות עמוק בפרדיגמה ומדברות בשפתה.

הקשר בין העיתונות הכלכלית והמחאה כרגע הוא ספורדי ופופוליסטי, כאשר הדיווחים על המחאה עצמה כאירוע חדשותי לוקים בכל החוליים של הדיווח החדשותי באופן כללי. הניסיון לתת איזשהו גב, עומק, או דיון רציני יותר, נגוע גם הוא בכל האינטרסים הפרדיגמטיים. וכפי שציינתי לעיל, עיתונות כלכלית היא גם עסק בפני עצמה, שיש לו רגישות מיוחדת לסיקור המחאה ולפרשנותה. למשל, עיתונים עדיין מתפרנסים מפרסום, ומאחר שהמחאה הצליחה להיתרגם בחלקה למחאה צרכנית שפוגעת בחברות, סיקור יתר שלה עלול להוביל באופן מעשי לירידה בפרסום ולפגיעה בעיתונים.

תהליכי השינוי המתרחשים כיום הם תהליכי עומק. יש המתארים אותם אף כתזוזה של לוחות טקטוניים. התמונה הרחבה יותר היא מורכבת ומרובת גורמים פעילים, ובלתי אפשרי להעריך בשלב זה את מלוא ההשלכות של ההתרחשויות העכשוויות או אפילו את כיוונן. העיתונות בכלל והעיתונות הכלכלית בפרט, וההתארגנויות והפעילויות של החברה האזרחית הגלובלית במסגרות שונות של מחאה, הם שניים מהגורמים הפעילים החיוניים והמשמעותיים בתהליכים האלה. באופן טבעי, גם היחסים בין שני גורמים אלה הם מורכבים וטעונים במידה רבה מאוד (ומוצדקת) של חשדנות, מתח וחוסר אמון. סביר להניח שעד להתייצבות כלשהי של הסערה במסגרת של פרדיגמה, שיטה ומודל עסקי אחרים, העוינות תמשיך לשרור. אך העיתונות הכלכלית (והעיתונות בכלל) והחברה האזרחית בכל זאת זקוקות זו לזו, ולכן רב הסיכוי שנראה גם דברים יצירתיים צומחים מהמתח הזה, כמו למשל ניסיונות ליצירה של חלופות או שיתופי פעולה מסוג אחר (למשל, דרך שימוש במדיה חברתית).

הערות:

[1] הגדרות עצמיות של עיתונאים ממדינות שונות ניתן למצוא בפרויקט הזה של תוכנית עמיתי רויטרס, http://reutersinstitute.politics.ox.ac.uk/resources/definitions-of-journalism.html, ודיון מעניין נוסף ניתן למצוא כאן http://savethemedia.com/2009/04/06/so-what-is-journalism/

[2]  ארתור ברנס ופול וולקר, שעמדו בראש הפד רוב שנות ה-70 וה-80, היו מפורסמים בפיזור מסכי עשן בכל פעם שדיברו בפני הקונגרס ובהזדמנויות אחרות. שניהם דיברו בדיאלקט שזכה לכינוי "Fedspeak", מונח שציין שימוש במילים רבות ומורכבות להעברה של כמה שפחות מסר. כיו"ר הפד מאז 1987, אלן גרינספאן נחשב למי ששכלל את ה-Fedspeak לרמה של אמנות. הוא נהג להתגאות בערפול שיצר, ואפילו אפיין את דרך ההתבטאות שלו כ"מלמולים ברמה גבוהה של חוסר בהירות". באירוע מפורסם, הוא אמר פעם לסנטור אמריקאי, שטען כי הבין את מה שאמר כרגע, "כנראה ששגיתי בדברי" ("I must have misspoken"). [מתוך How Do Central Banks Talk?, Alan S. Blinder, International Center for Monetary and Banking Studies, P66]

[3] אפילו הביטוי הזה הצליח לגרום לצניחה רגעית בשווקים http://www.irrationalexuberance.com/definition.htm

[4] http://web.archive.org/web/20070716005137/http://www.dowjones.com/Products_Services/PrintPublishing/Grimes.htm

[5]  כאן http://www2.lse.ac.uk/media@lse/POLIS/Files/financialjourn.pdf

[6] נגיד, בספר הלימוד "מאקרו כלכלה" של האוניברסיטה הפתוחה – "כלכלה היא ענף של מדעי החברה הבוחן כיצד הפרט והחברה בוחרים… מילת המפתח היא המילה בחירה. כלכלה היא מדע התנהגותי, ובראיה רחבה, זהו תחום מדעי הבוחן כיצד אנשים מקבלים החלטות בתנאי מחסור".

[7] למשל כאן http://www.themarker.com/news/1.1732333 וכאן http://www.imf.org/external/pubs/ft/survey/so/2011/car110311a.htm