"תנו לי נקודת אחיזה, ואוכל להזיז את העולם כולו" (ארכימדס)

ככל שעובר הזמן, אני מוצאת יותר ויותר עדויות לכך שהחבר'ה של סיריזה הם בערך הדבר הכי מרגש שנצפה בפוליטיקה העולמית כבר זמן רב, ושהם נערכו באופן לא רע (considering…) למשחק הפוקר המאוד מסוכן שאליו ידעו שהם הולכים להיקלע. אני גם די משוכנעת שהם באמת באו בטוב, כלומר עם אמונה מסוימת שאולי בכל זאת הרציונליות תשחק כאן איזשהו תפקיד, אבל גם התכוננו כמיטב יכולתם לאפשרות שההיסטריה של הפיננסיירים ועוזריהם תנצח בסופו של דבר את השכל הישר. מה שמתרחש עכשיו בצורה מביכה למדי.

ענייני השעה הם דווקא אופטימיים יחסית, ומראים שאולי בכל זאת מרקל, דראגי, יונקר, דיסלבלום ושות' לוקים בקצת רציונליות – וגם חושפים שוב את התקשורת בצביעותה האינטרסנטית או הפרדיגמטית, או באיזשהו חוסר יכולת עקרונית להבין את הנאמר, לא יודעת (זה כמובן יכול להשתנות שוב כל רגע).

ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, הלך לדבר עם החבר'ה, אחרי חודש של "מלחמות מילים" מכוערות. כל מיני כלי תקשורת הצליחו איכשהו להוציא מזה כותרות שמהן עלתה התקפלות או הפסד יווני כלשהו – נארטיב שנדחף מאוד באגרסיביות, אפילו הייתי אומרת בשמחה לאיד, במשך זמן מה. דמיינו לעצמכם את הפתעתי כשנכנסתי לפרטי ההודעות שנמסרו אחרי השיחות, וגיליתי שלמעשה ציפראס השיג את כל מה שרצה – שלא היה מוגזם, לא בועט בפרצוף ולא קנטרני: גם הסכמה להקצאת 2 מיליארד יורו לתוכנית הסיוע ההומניטרי (שהוצגה באופן גלוי וברור במסמך שהוגש ליורוגרופ וכעדיפות ראשונה של סיריזה עוד לפני הבחירות), גם אישור עקרוני להסכם הארכת החילוץ מפברואר (קניית עוד זמן), גם שליטה עקרונית על הרפורמות שיוצעו וגם אופציה לשנותן. או כמו שאמרה מרקל, "לממשלת יוון יש אפשרות להחליף רפורמות אינדיבידואליות ברפורמות אחרות, אם האפקט שלהן יהיה זהה". או כמו שנמסר בהודעה המשותפת אחרי הפגישה: "The Greek authorities will have the ownership of the reforms".

ציפראס עצמו אמר אחרי הפגישה כי "ברור שיוון לא מחוייבת ליישם צעדים גורמי מיתון. יוון תגיש את הרפורמות המבניות שלה, שאותן תיישם". עוד אמר ציפראס שהוא ומרקל הסכימו לשכוח מהתחייבויות של הממשלה היוונית הקודמת, בעיקר אלה הנוגעות לרמת העודף התקציבי הראשוני (primary budget surplus), שלא נקבע דדליין להגשת הרפורמות ושאין לממשלתו בעיות נזילות בטווח הקצר. חמוד (ומעניין מה זה "טווח קצר". שעה?) (מאז, ציפראס הספיק לעשות פוצי-מוצי עם מרקל בברלין, ואז ללכת לאנדרטת השואה המחרידה ובהמשך להיפגש עם ראשי האופוזיציה בגרמניה. ממש חמוד).

זה כיוון שיוון מבקשת מההתחלה בזירת היורוגרופ – להחזיר לעצמה ריבונות על תוכנית הרפורמות שלה, להיפטר מעול ה-one solution fits all, שה-IMF  יישמו במקומות שונים בעולם במידה כזאת או אחרת של הרס וגרמניה החליטה להפנים לתוך גוש היורו בצורה אפילו יותר אכזרית – וליישם צעדים מעודדי צמיחה שמותאמים לבעיות הספציפיות של יוון, במקום צעדים מעודדי מיתון. זה כיוון רציונלי, שכמעט נלקח עוד בתחילת השיחות, במסמך שכמעט נחתם ואז נמשך מהשולחן על ידי היורוגרופים. הם אלה שמשתפנים ברגע האחרון ובמקום זה מנסים שוב ושוב להדק את חבל התלייה המאוד קונקרטי של מחנק הנזילות סביב צווארה של יוון ולהפעיל מיני סוגי סחטנות גסה.

זה לא הרושם שמקבלים כשנחשפים למידע דרך כותרות בכלי התקשורת היותר בולטים. בלי חפירה עמוקה וקריאה של עשרות אלפי מילים, הנארטיב הזה all but נעלם לגמרי – העלמה מכוונת ביותר, אפילו אלימה, שנובעת לעניות דעתי מאופיו הארכימדי של ה"סכסוך היווני-גרמני" הזה.

***

מכל מה שקראתי ואני עוד קוראת בעניין, נראה שממשלת סיריזה באה לעבוד, ויש לה רעיונות מעניינים ותוכניות ליישומם. בכל טפח שנגלה לי בחיפושי אחרי מידע, נראה לי יותר ויותר שהם א. רציניים וב. נערכו ליותר מתרחיש אחד. כלומר, "רשימת הרפורמות" שהם הולכים להנפיק (ושאת חלקן הם כבר מעבירים בפרלמנט) היא לא איזה משהו שנועד רק לצאת לידי חובה ולרצות את "בעלי החוב", אלא משהו שנמצא בבסיס תוכנית הפעולה שלהם. בחלקה של הרשימה, שכבר ראינו, הושקעה מחשבה – גם אם כל מיני אידיוטים בעולם חושבים שיש שם דברים "משעשעים" (כן, מאוד מצחיק הרעיון של לנסות לגייס תיירים לסייע במלחמה בהעלמות מס, כשבערך 20% מהתמ"ג של המדינה נשען על תיירות ושאחת הבעיות הכי קשות שלה היא ספורט לאומי של העלמת מס. אני רוצה להצהיר בזאת, אגב, שאם אגיע ליוון בתקופה רלוונטית, אשמח מאוד להתנדב).

בחלקים אחרים של הרפורמות הנדרשות, אני מניחה (על סמך הגיון פשוט מאוד) שעוד נדרשת למידה יסודית יותר של פרטי הפרטים של המצב הקיים כדי להוציא תוכנית פעולה מפורטת. בכל זאת, נראה לי שאותם אידיוטים "שכחו" שהממשלה הזאת קיימת פחות מחודשיים, ושלא יותר מדי ממשלות חזקות וותיקות יותר בעולם הצליחו (או ניסו בכלל) עד היום להתמודד עם בעיות של העלמות מסים (שחדשות לבקרים מתפרסמות ידיעות לגבי היקפן העצום – ברמה הגלובלית ובסיוע (enabling, למעשה) של כל מיני פונקציונרים כמו יונקר. ב-2012 הארגון Tax Justice Network העריך שבמקלטי מס ברחבי העולם מסתתרים לפחות 21 טריליון דולר. ביוון הבעיה הזאת נפוצה ורחבה, בעיקר בקרב עשירים ועצמאים, ומגיעה אפילו עד שר האוצר לשעבר, שהורשע בימים אלה במחיקת שמות של קרובי משפחה שלו מרשימה של מעלימי מס עשירים שהעבירה לו כריסטין לגארד ב-2010), קבוצות אינטרסים חונקות ושחיתות עמוקה.

כמה ימים לפני הבחירות ביוון צפיתי בראיון קצר ברשת טלוויזיה בריטית עם יאניס וארופקיס, אז שר האוצר המיועד של סיריזה, שנהפך בינתיים לפוליטיקאי האהוב עלי בעולם כיום (סליחה, יאניס, על ה"פוליטיקאי"). הוא פירט שם בגדול את שלושת העמודים שעליהם מבוססת תוכנית הפעולה של סיריזה – 1. פתרון המשבר ההומניטרי במדינה, 2. מלחמה באוליגרכיה, בשחיתות ובהעלמות המסים, ו-3. הסדר הגיוני עם בעלי החוב. לא יודעת, אולי ביוונית הם הבטיחו ניסים ונפלאות, אבל עוד לא ראיתי שום סטייה עקרונית שלהם מהכיוונים שעליהם הצהירו בשום דבר שעשו. ונראה שגם היוונים לא. למעשה, הדבר הקשה ביותר שעומד בפניהם הוא 2, אבל הם צריכים את 3 כדי שיוכלו בכלל לנסות לעמוד בו. קשה שלא לתהות אם בזבוז הזמן המתסכל הזה מצד היורוגרופ לא בעצם נועד למנוע מהם אפילו להתחיל לנוע בכיוון שבעלי האינטרסים וה-rent seekers של העולם ממש לא היו רוצים לראות אותו מצליח.

***

בערך עשרים שניות לאחר שנכנסו אנשי סיריזה למשרדיהם החדשים (ספציפית, למשרד האוצר), גררו אותם באפם אל תוך זירת האינטרסים הרותחת והמשוללת כל שמץ של רציונליות, כדי לנסות לחסל אותם. ממש כך – לנסות ולרסק את המנדט הדמוקרטי שקיבלו מהעם היווני לנסות משהו אחר, לחסל בעודה באיבה את התקווה הזאת שמשהו אחר בכלל יכול להתקיים, מחשש שזאת תתפשט למקומות שכבר יהוו בעיה קשה יותר עבור גוש היורו המעוות הזה.

דמיינו לעצמכם את הפתעתו של הצנון הזה שויבלה (שר האוצר הגרמני), שאמר ביהירות לאחר ההסכם הראשוני שלסיריזה יהיה קשה להסביר לעם שלהם את נסיגתם מהבטחות הבחירות שלהם, כשסקר שבוצע אחרי ה"פשרה" הראה שאילו הבחירות היו מתקיימות אז – הם היו מתחזקים. זה כנראה מעיד על כך שהציבור היווני בכל זאת לא הצביע לאחיזת עיניים כלשהי.

מה שקרה אחר כך, בעיקר מהצד הגרמני, היה אפילו עוד יותר מביך.

***

בלב המאפליה הזאת נמצא כיום וארופקיס, שמתפקד כבר חודש ככליא הברק של הממשלה היוונית. וארופקיס הוא חבר של ציפראס והאיש שפחות או יותר אחראי על הפיכת סיריזה ממשאלת לב סוציאליסטית רומנטית למפלגה עם תוכנית כלכלית אמיתית, רדיקלית במובן האמיתי של המילה (תופסת את העניין בשורשיו), אבל ממש לא קיצונית. כלכלן, איש אקדמיה, שגיבש מה שהוא מכנה "תוכנית צנועה לפתרון בעיית גוש היורו", והצהיר שאין סיכוי שייכנס לפוליטיקה עד שידידו היקר נתן לו הזדמנות שאף אדם שפוי לא היה דוחה – לנסות ליישם את התיאוריה שלו. זה קרה, אגב, אחרי שהוא ברח מיוון לטקסס, לטענתו בגלל איומים ברצח שקיבל לאחר שתקף את הבנקים היווניים. בדרך הוא גם הלך לבחירות, וקיבל יותר קולות במחוז שלו מכל חבר סיריזה אחר. הוא הבטיח באופן רשמי, בראיונות, במאמרים ובבלוג שלו, שיעשה את כל המאמצים לא ליהפך לפוליטיקאי, כלומר – לעולם לא לחשוש לומר את האמת לבעלי שררה. ההצהרה הזאת שלו עומדת כיום למבחן אישי מאוד קשה, ואני ממש מקווה שהוא יצא מחוזק מהצד השני שלו.

וארופקיס גם הצהיר שהוא חושב שצריך לשנות את הרטוריקה בדיונים ביורוגרופ מביורוקרטיה וטכנוקרטיה למאקרו. בעיניו זה עניין מהותי, ואני נוטה להסכים עמו מאוד. ואכן, הפגישה הראשונה שלו עם חברי היורוגרופ הכניסה אותם לשוק טוטלי. הם לא הבינו מאיפה זה נחת עליהם, והחלו להפעיל לחצים על ממשלת יוון הטרייה להעיף את המטרד הזה ולהביא להם פוליטיקאי יסמני מהסוג שהם רגילים אליו, שלא מרצה להם במשך חצי שעה על כל מיני עניינים שברומו של עולם ושחותם איפה שאומרים לו לחתום.

זאת היתה אחת התגובות של יוון בעניין:

Government sources state that there is no talk of replacing Varoufakis. “We won’t do them the favor. The Finance Minister of Greece is Yanis Varoufakis. If they want someone styled after Gikas Hardouvelis, who says ‘yes’ to everything then they will be disappointed,” say Radical Left Coalition (SYRIZA) sources.

הלחצים האלה לא נפסקו מאז ועד היום, בין אם בפניות של פוליטיקאים גרמנים, בפליטות פה ביזאריות של שר האוצר האירי ובתקשורת משת"פית בצורה המבחילה ביותר. הבחור זוכה ליחס שלרוב רק נשים זוכות לו (כמו שהילארי כבר ציינה) (ומצאתי הוכחה חותכת לכך באזכור שלו בכתבה מרתקת וחיונית שעוסקת ב-dress code החדש של נשים בצמרת (צעיפים, למקרה שתהיתם). ב-BBC, לא פחות. מיותר לציין שהוא היה הגבר היחיד שהוזכר שם). חצי מהעיסוק בו נוגע למאפייניו החיצוניים (כן, הוא הורס. תתמודדו עם זה, אוסף של עובשים) ולצורה שבה הוא מתלבש. כאילו, הו לא, הוא לא אוהב עניבות, היקום עומד לקרוס.

בשבוע שעבר באמת נשבר שיא של תקשורת ביבים בעניין. כל העניינים העקרוניים נשכחו – משבר היורו, המשבר ביוון וכל שאר הקשקשת הזאת, וכולם בגרמניה עסקו רק בסוגיה אחת – האם וארופקיס הרים את אצבעו האמצעית כשדיבר על גרמניה במסגרת הרצאה (ו-Q&A) שנשא באיזשהו כנס רדיקלי בזאגרב ב-2013 בעניין הספר שלו (The Global Minotaur. קוראת בימים אלה), או לא (הרצאה מרתקת, אגב. אם העליבות שאימבשה אותו היתה טורחת ממש להקשיב לה, הם היו מגלים שהוא בעצם חושב שגרמניה צריכה לקחת בגאון מעמד הגמוני בריא ולהוביל את אירופה למקום טוב יותר). תהיתי לרגע אם שלדון אדלסון השתלט גם על העיתונות בגרמניה (והצטערתי שלא יכולתי להעביר לחמוד איזה מסר באמצע הראיון הזה, כי ברור לגמרי איך היה אפשר לפרק את החרא הזה תוך שנייה, וברור לגמרי שהוא ממש טירון בסגנון כזה של מתקפות. גרמנים אחרי הכל הם עם די רציונלי, למרות הנטיות הסנסציוניות הללו. מקרה ה-das ist auch gut so זאת הוכחה ניצחת לכך בעיני).

ה"משבר" הזה הסתבך עוד יותר כשנכנס לתמונה סטיריקאי גרמני מהמם במיוחד, יאן בוהמרמן, שבלבל את כולם עם הודאה בזיוף והודאה בזיוף הזיוף וכו'. נראה לי שאפשר לסכם את העניין כולו בציוץ שלו (תחת השאלה: "רוצים ציטוט באנגלית?"): "לעולם לא נלעג לדיון העיתונאי המהותי על אצבע אמצעית בת שנתיים שהוצאה מהקשרה, או למי שמעורב בדיון הזה במלוא הרצינות" (הוא גם עשה את הדבר הנפלא הזה, שבגללו כנראה התחילה הפרשה).

וגם התגובה של וארופקיס עצמו לעניין, בסופו של דבר, היא לא רעה בכלל.

***

וארופקיס, אגב, לא היה המינוי המעניין היחיד של סיריזה. לשר ביטחון הפסיכים האלה מינו את פאנוס קאמנוס, מייסד מפלגת הימין מתנגדת הצנע "היוונים העצמאים", שציפראס הכניס לקואליציה כדי לסתום פער מושבים קטן שנדרש לו כדי להקים ממשלה. האיש חובב גרמנים ידוע, ספציפית ממש מת על שויבלה (הכריז עליו כבר כעל פרסונה נון גרנטה), ומשחרר מדי פעם כל מיני הצהרות מטרידות על הצפת אירופה בגלי מהגרים ג'יהאדיסטים. מעניין לדעת איך בדיוק המדיניות של מפלגתו כלפי מהגרים מסתדרת עם המדיניות ההפוכה שבה מחזיקה סיריזה, אבל כנראה שבינתיים אין לו בעיה עם זה. מה לא עושים בשביל הכיסא, טייק גזיליון. בכל מקרה, במעקב השוטף שלי אחרי המאורעות, נתקלתי בהתבטאות מעניינת נוספת שלו לאיזה עיתון ביטחוני, ודרכה גיליתי עוד מינוי  מרתק – שר החוץ.

שר החוץ היווני, מינוי חיצוני של סיריזה, הוא ניקוס קוטסיאס. עוד אקדמאי ואינטלקטואל, מקורב לתיאוריה הביקורתית. הוא למד כלכלה, מדע המדינה ופילוסופיה ביוון, ומשפטים ופוליטיקה של האיחוד האירופי (דוקטורט ופוסט) ב….גרמניה. כן, האיש דובר גרמנית שוטפת. ההתמחות המאוחרת יותר שלו היא – שימו כאן קצת תופים – מדינות ה-BRIC. בחיי אלוהים (סליחה, קוטסיאס אתאיסט), כמעט נפלתי מהכיסא כשקראתי את זה. ברגע שראיתי לפני כמה ימים שה-BRICs מתכננים להקים בנק פיתוח אלטרנטיבי לבנק העולמי (ובינתיים עוד רבים וטובים הביעו עניין בהצטרפות ליוזמה, כולל שווייץ ולוקסמבורג), ישר חשבתי שזה יכול להיות כיוון מעניין עוקף טרויקה ליוון. כנראה שהמחשבה הזאת כבר עשתה סיבוב בראשם של עוד אנשים.

קוטסיאס, לפי ערך הוויקיפדיה שלו, סובר שגם מדינה קטנה יחסית וחלשה כלכלית יכולה לנצל את השינויים ביחסי הכוחות הגלובליים, ואם ברצונה של המדינה התיאורטית הזאת להגדיל את השפעתה ואת היכולות שלה, כדאי שתיצור יחסים הדוקים עם הכוחות המתעוררים ב-BRICs. באופן בלתי קשור לחלוטין, קוטסיאס וסגנו של ציפראס נוסעים בקרוב לסין כדי לארגן לציפראס ביקור רשמי בהמשך השנה. ציפראס וקמנוס יקיימו שני ביקורים נפרדים ברוסיה באפריל, סגני שרי הביטחון והתיירות היווניים (וכשמדברים על שר התיירות היווני, כדאי שוב להיזכר שהתיירות אחראית על משהו כמו 20% מהתמ"ג של המדינה) אמורים להיות ברוסיה בימים אלה, וסגן שר הביטחון צפוי לקפוץ בקרוב לביקור בברזיל.

***

בכלל, הזלזול המופגן בבחירה האחרונה שביצעו היוונים לא משדר שום דבר חוץ מאשר פחד, במקרה הטוב. אם יש משהו שקשה לומר על הבוחר היווני (חוץ כמובן מאלה שהצביעו לנאצים), זה שהוא לא רציונלי. ב-2009 נבחרה ממשלה סוציאל דמוקרטית בהנהגת מפלגת PASOK. היא חירבה את המדינה עם הסכם החילוץ שהסכימה לחתום עליו (ורבים וטובים, לא רק וארופקיס ושות', מחזיקים בדעה הזאת), אז במאי 2012 היוונים הצביעו לצד השני – המפלגה הקונסרבטיבית New Democracy, אבל לא בהמוניהם. אי לכך, ביוני 2012 היו עוד בחירות, אחרי שנרשם כישלון בהקמת קואליציה. ND ניצחה שוב בפער קצת יותר גדול, והרכיבה ממשלת אחדות, ביחד עם PASOK ועוד מפלגה אחת, שכללה גם מספר גדול של טכנוקרטים. משהו שמעמיד בסימן שאלה את ההמלצות החמות שהושמעו ב"וול סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת "רק טכנוקרטים יכולים להציל את יוון עכשיו".

מיותר לציין שהשיפור בחיי האזרח היווני לא ממש ניכר, ולכן ב-2015 החליטו הבוחרים לתת צ'אנס לסיריזה, מפלגה אאוטסיידרית עם רעיונות אחרים, ולרוקן את שתי הגדולות – בעיקר את PASOK, שהיא המפלגה השביעית בגודלה כיום בפרלמנט ההלני, עם 13 מושבים בלבד (מתוך 300). בדיוק אותו מספר מושבים שהיו לסיריזה ב-2009, אגב (בגלל השינוי ביחסי הכוחות, הנאצים נהפכו למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט, אבל מבחינת מספר מושבים הם דווקא ירדו – מ-21 ב-2009 ל-17 כיום).

בקיצור, נראה שלפחות הדמוקרטיה ביוון מתפקדת לא רע.

***

אני מודה, מזמן לא התלהבתי מנושא כלשהו כמו ממה שקורה ביוון בזמן האחרון. הסיפור היווני הנוכחי הוא דרמה במיטבה, שמצליחה לרכז בתוכה באופן אינטנסיבי כל כך הרבה מתחומי העניין שלי ומהרעיונות שאני מתעסקת בהם בשנים האחרונות.

זה גם סיפור עיתונאי מהמדרגה הראשונה – וגם חושף את כשלי המקצוע ואת עליבותו. זה גם סיפור כלכלי מהדרגה הראשונה שחושף את המאבק הפוליטי העמוק שנמצא בלב ליבה של הפרדיגמה הפסאודו-מדעית, ואת האופן הבלתי רציונלי לחלוטין שבו העולם מתמודד עם שחיקתה של הפרדיגמה הזאת. זה גם סיפור אפי שמציג בצורה החריפה ביותר האפשרית את המאבק על הריבונות הלאומית ועל הדמוקרטיה, שנשחקות באופן שיטתי כבר שנים רבות על ידי אותה פרדיגמה וה"כוחות הנעלמים" ששיחררה. וזה גם סיפור על האופן שבו התעוותה תפישת המוסר האנושי תחת שלטונה של הפרדיגמה הזאת.

כל מה שמתנהל כבר שנים מאחורי הקלעים מתפרץ החוצה ועובר לקדמת הבמה בסיפור הזה. וזה אפילו עוד יותר מסעיר כשזה מתרחש במקום שהיה ערש הפילוסופיה והתרבות המערבית, ושקע בעשורים האחרונים לניוון וריקבון עגומים. וגם השחקנים החדשים נאים מאוד בעיני (pun intended).

הסיפור היווני יכול להיות סיפור של תחייה והתחדשות של השיטה כולה, מהמסד עד הטפחות. הוא יכול להיות האלטרנטיבה שתיתן לכולם מוצא מהתקיעות הנוראית שאליה נקלענו, תקיעות שבסיסה בקיבעונות ובחוסר יכולת או רצון להסתכל קצת קדימה, אפילו לדמיין שאפשר גם אחרת – תוך כדי נכונות להקריב על מזבח הקיבעון הזה, הפחדים והאינטרסים קצרי הטווח, את ההישגים החשובים ביותר של האנושות.

הממשלה היוונית החדשה, מתוך עמדת נחיתות מובנית ובור עמוק שנכרה עבורה על ידי קודמיה בתפקיד ותוחזק בקפידה על ידי "בעלי החוב", מנסה במוצהר למצוא את הנקודה הזאת, שיכולה לשחרר את יוון ועמה את העולם כולו. לכל מי שמאמין בדמוקרטיה, ואני אסתכן בקלישאיות יתר ואף אומר -ברוח האנושית – יש אינטרס לקוות שהסיפור הזה הוא אמיתי ושמאבק האיתנים הזה יצליח, קטנים הסיכויים ככל שיהיו.

Stay tuned.