ה"דרמה" שמתרחשת בשלבים אלה של ה"משא ומתן" המתוקשר בין יוון לנושיה היא די מדהימה – ולא בגלל שזה קרא לזה בשמות וההוא הלך לבדו אל השקיעה בזמן שכולם בילו בגאלה. זה סתם מביך. גם ה"דרמה" עצמה וגם הסיקור התקשורתי האווילי, הרדוד והמניפולטיבי ברובו שלה מדהימים בגלל מה שאין בהם. או יותר נכון, בגלל הפער העצום בין מה שהם עוסקים בו למה שהם אמורים לעסוק בו. נגיד הסוגיות, הבעיות המבניות, הריקבון שעליו בנוי הגוש, כישלונן המהדהד והמחריד של תוכניות הצנע, בני האדם שנפגעו מהן – ואיך ממשיכים הלאה בצורה נכונה יותר, איך מגיעים לפשרה הגיונית יותר ומתקנים את הדרוש תיקון. דברים שרלוונטיים לכל אזרחי העולם.

במקום זה, כולם עוסקים בענייני פרוצדורה ובמשחקי כוח בלבד במקרה הטוב, ובתעמולה די שבלונית, שלא לומר מעייפת, במקרה הפחות טוב. אחת הטכניקות הבולטות, אחרי פרעות ריגה בסוף השבוע שעבר, היא כמובן האד הומינם הישן והטוב. אי אפשר שלא להעריך את האירוניה ב-reshuffle לכאורה שבוצע בעקבות הפרעות. אני מוצאת את זה די משעשע, שמה ש"הרגיע" (רגעית) את הפורעים (ואת ה"שווקים") זה החלפתו של קיינסיאני "חצוף" במארקסיסט קלאסי נחמד (אבל מאוקספורד! ועם מבטא בריטי משובח!). העיקר שהוא לא ירצה להם חו"ח על ההשלכות האנושיות של המדיניות שהם כל כך מתעקשים עליה ויגרום להם לאיזושהי היתקלות לא נעימה עם מה שרובנו מכנים בשם "מציאות" (אגב, אם מישהו יכול לסייע לי למצוא את הסרט המלא עם כתוביות באנגלית, אהיה אסירת תודה לנצח). איך הם אמרו –  זה לא יכול להימשך.

בכל מקרה, יאניס וארופקיס, עם כל חיבתי הבלתי מעורערת אליו (ועכשיו גם לאישתו הלביאה) אינו האישו כאן. אילו הוא לא היה, אז היה משהו אחר. ההתחמקות מכל מה שצוין למעלה אינה קשורה להתנהגות שלו, ללבוש שלו או לסגנון דיבורו. שרי האוצר של האיחוד האירופי אינם בני 3 או דמויות בהפקה טלוויזיונית גזענית גרועה של מקדשי כבוד, למרות הניסיון העיקש שלהם להציג את עצמם ככאלה. אבל יאניס וארופקיס כל כך מרתיח אותם והם מקדישים כל כך הרבה זמן ואנרגיות, כבר חודשים, לניסיון להקטין אותו, להגחיך אותו ולהיפטר ממנו, בדיוק בגלל הדבר הקטן הזה שהוא כל כך מתעקש עליו, מהרגע הראשון ועוד הרבה לפניו, באובססיביות וללא כל התחשבות באף אחד מכללי הטקס המקובלים – לעבור לשיח מסוג שונה.

באופן אובססיבי, האיש מנסה מאז ההתחלה להעביר את הדיון מטכנוקרטיה להנחות הבסיס שלה, מקשקושים על "רפורמות" מתוכנתות שהם מדקלמים כמו תוכים שוב ושוב (אבל כשרוצים לדון איתם ברפורמות אחרות הם מתעקשים ש"אנשים אחרים צריכים לעשות את זה", כלומר טכנוקרטים עוד יותר קטנים מהם) ומוסרנות מעוותת ומתנשאת שאין כל קשר בינה לבין מוסר של חיים – לדיונים מהותיים על כיווני מדיניות חדשים, על תיקון טעויות – ביוון עצמה ובתשתית האיחוד המוניטרי. וכן, גם על עצם הלגיטימיות של הפורום הזה, של הטרויקה כולה ושל כל ההלוואות שנתנו והתנאים שלהן (וכאן בהחלט מצטרפת גם ממשלת סיריזה כולה, בצעדים שעשו עד כה, בחקיקה ובוועדות החקירה שהקימו).

ואם זה לא מספיק, אז הוא גם מתעקש לעשות את זה out in the open, ולא במחשכים. כלומר בתקשורת. ככל שעובר הזמן, נראה שהאיש שאמר בצורה מפורשת מאוד, בכתב ובע"פ, שהוא יעשה הכל כדי לא להיהפך לפוליטיקאי, באמת התכוון לזה. לא נראה שהוא אפילו מנסה לשחק את המשחק הדוחה הזה שאנחנו מכירים כיום כ"פוליטיקה" – לא בכל הראיונות הרבים מספור שלו לכל מקום שהוא, לא בטורים שהוא כותב או בהתבטאויות שמיוחסות לו במדיה חברתית, ולא בכל ה"הדלפות" שסביב פגישותיו. ואפילו לא בהיתקלויות שלו עם אנרכיסטים. כאילו, נסו רגע לדמיין את יאיר לפיד, ביבי נתניהו או מירי רגב בסיטואציה הזאת, ולו רק סתם בשביל הבידור.

**

יכול להיות שזה נובע מנאיביות, שהוא באמת מאמין שמישהו במוסדות האלה יסכים להתחיל לדבר איתו על מה שצריך לדבר ולהניע משם את הפעולות שצריך להניע. זאת, אחרי הכל, הסיבה המוצהרת שהסכים לפנייתו של ציפראס לשמש כשר אוצר, אחרי שעד זמן קצר לפני כן דחה בתוקף את הרעיון להיכנס לפוליטיקה. כאקדמאי, יועץ ופרשן התייחסו אליו בצורה הרבה יותר מכובדת מאשר עכשיו, שכיסתה על התעלמות מוחלטת. עכשיו, כפרקטישיונר, מתייחסים אליו בזלזול ובאלימות, אבל אולי יצא מזה משהו.

יכול להיות גם שלו ולציפראס יש איזה משחק good cop, bad cop מתגלגל. ויכול להיות שציפראס מנצל אותו, ביודעין או שלא ביודעין, כדי לייצר בלגנים מאורגנים ובלבול שנותנים לו מרחב תמרון. אופציה נוספת היא שהפיצוץ הזה היה גם מכוון מאוד מהצד היווני, מכוון כלפי פנים, ז"א, כדי לומר לציבור שהצביע בראש ובראשונה כדי להחזיר לעצמו את כבודו הלאומי – תראו איך הם ממשיכים להשפיל אותנו – לקראת רפרנדום אפשרי שציפראס כבר הצהיר שאולי יידרש לעשות. לא יודעת. הכל יכול להיות. המידע שממנו אני ניזונה הוא חלקי ומוטה ברובו המכריע, ונדרש מאמץ רב, שמידת הצלחתו לא ברורה, כדי לברור את המוץ מהתבן. ובכל מקרה צריך עוד לחכות לתגובות נוספות (ולבחון היטב את אופן הניסוח שלהן) כדי שהתמונה אולי תתבהר קצת.

תגובה מטרידה אחת כבר הגיעה מהדיסלבלום הזה או איך שלא קוראים לו, על רעיון הרפרנדום. לגמרי in line עם מה שהאנשים האלה ושולחיהם חושבים על דמוקרטיה באופן כללי. ציפראס אמר שאם ימצא את עצמו במצב שדוחף אותו מעבר לגבולות המנדט שקיבל מאזרחי יוון, הוא יפנה אליהם שוב באמצעות רפרנדום. "אנחנו לא צריכים לפחד מהציבור", אמר. ומה ענה דיסלבלום? בייסיקלי – אין לכם זמן או כסף לדמוקרטיה. צריך גם לזכור שפפנדראו, ראש ממשלת יוון בזמן שהבלגן התחיל – שנחשב לכל כך אחראי על מה שקורה עד שבבחירות האחרונות הוא אפילו לא עבר את אחוז החסימה עם מפלגתו החדשה (ומפלגתו הישנה נדחקה לשוליים של השוליים) – הועף על טיל בלחצים חיצוניים כבדים רק בגלל שהעז להעלות רעיון של רפרנדום כזה. והנה, פתאום גם צץ איזה "סקר" שמראה שהיוונים בכלל לא רוצים דבר כזה (בטח סקר בסגנון של – האם אתה תומך במלחמה בעיראק? כן, אני פטריוט אמריקאי/לא, אני טרוריסט).

לי בכל מקרה יש סברה רחבה יותר בעניין ההתנהלות היוונית. היא קשורה לעצם האופן שבו "פוליטיקה" מתבצעת שם, כאן ובכל מקום, לקשר שהיא מקיימת עם מה שמכונה "דמוקרטיה", ולקשר שהיא מקיימת עם מה שמכונה "הציבור". באופן ספציפי, לחלקים מהציבור שנחשבים ל"עתיד" – בני הדור שאליו אני משתייכת ומטה, דור ההבטחות השבורות והבאים אחריו. אלה שביוון ובספרד סובלים מ-50% אבטלה וגם בשאר העולם מצבם לא משהו. אלה שנחשבים לדורות המשכילים ביותר שהיו אי פעם – וגם המיואשים ביותר. אלה שסובלים בחלקים נרחבים של העולם מתחושת חוסר אונים קולקטיבית שלרוב מלווה גם באובדן תקווה – תופעה שלפעמים מכונה בשם "ליברליזציה של שוק העבודה" (איך אומר רוברט רייך, We are living in an age of powerlessness). אלה שבא להם להקיא כשהם שומעים את המילה "פוליטיקה" ושהאמון שלהם במוסדות הפוליטיים ובתקשורת הוא פחות מאפס. אלה שהניסיונות הספורדיים שלהם למלחמה בציניות בשנים האחרונות התרסקו על שרטון ה-TINA (אין עוד אלטרנטיבה – There is no Alternative. מעבר לשקריות האינהרנטית שלו, זה פשוט ביטוי מזוויע. מזוויעה גם מי שהגתה אותו ומזוויע כל מי שממשיך לתחזק אותו באמצעות הפחדה).

נגיד, האישה הזאת.

הרושם שלי הוא שווארופקיס (וגם שאר ממשלת סיריזה) לא מתכוון בכלל לפנות אל היורוגרופים וספיחיהם. מהרגע הראשון, אני חשה שהוא מדבר מעל לראשם. הם הרי לא מסוגלים ולא רוצים לערער את הבסיס של עצם הלגיטימיות של מה שעשו, של הפטור מאחריות הגורף שקיבלו – ובעיקר של הקריירות המזהירות שלהם. איך אומרים, אף אחד לא מוותר על המקל מרצונו. אני גם ממש לא מאמינה שמישהו שם חשב לרגע שימצא בני ברית בממשלים שמיישמים את הצנע באופן מושחת, כמו שהיה נהוג גם ביוון על פניו עד 25 בינואר השנה, ושצפויים לעמוד לבחירות בסוף השנה הנוכחית (ספרד ופורטוגל) ובתחילת הבאה (אירלנד).

כשחושבים ברצינות על המשחק הכוחני הא-סימטרי הזה, אם יש איזושהי שאיפה ליצור איזשהו בקע אפקטיבי בפרדיגמה אז זה די רציונלי להפוך את יוון לדוגמה – להוציא את כל הזבל החוצה ולהשאיר אותו שם שיסריח. זה בהחלט הימור, אבל הימור הגיוני בהתחשב במצב העניינים. מבפנים זה די ברור שלא יזוז שום דבר מרצונו. לעומת זאת, הסנטימנט הציבורי, בעיקר בקרב הדורות הצעירים והמתוסכלים, יכול בהחלט לשרת כאן את המטרה. הצלחה תעודד ותמשוך לכיוונים חיוביים – והשלכותיו של כישלון יגבירו את התסכול. ותסכול כזה, כשהוא מצטבר והולך, יתפוצץ בסוף בצורה כזאת או אחרת, חיובית יותר או פחות.

כך או כך, גם אם ה-stint של וארופקיס עצמו ושל סיריזה בכלל יהיה קצר טווח וגם אם לא, ההימור הזה הוא הימור לטווח בינוני-ארוך. ההיסטוריה הזאת נכתבת עכשיו. התהליך הזה לא התחיל אתמול ולא ייגמר מחר. אני לא תומכת בעמדה הגורסת שצריך לחכות עוד 200 שנה לפני שנוכל לדבר על המהפכה הצרפתית, אבל כדי להעריך את השלכותיו של משהו מהסוג הזה בוודאי נדרשת מידה מינימלית של פרספקטיבה, שאינה זמינה לנו כיום. והנבואה, כזכור, ניתנה לשוטים, או כמקובל בימים אלה – לספקולנטים ולמי שנמצא בפוזיציה. שזה בסך הכל יופמיזם מודרני, ללא שינוי במהות.

**

אני לא מאוד אופטימית בטווח הקצר, ונראה לי שברמה האגואיסטית, יוון צריכה להכריז על פשיטת רגל כבר ולסיים את כל הסיפור הצבוע הזה שנקרא גוש היורו. הסיכונים ברורים לגמרי, וברור לגמרי גם למה הם לא ששים ללכת בדרך הזאת. כמו שכבר קרה בצורה כזו או אחרת יותר מפעם אחת, למשל בארגנטינה או באיסלנד, ברמה המדינתית המשמעות היא כמה שנים קשות לפני ההתאוששות. אבל האלטרנטיבה, כפי שנראית עכשיו, היא עוד שנים רבות מאוד של שעבוד ודיכוי. דיקטטורה בשלט רחוק, אולי קצת יותר רחומה אם השלטון ה"נבחר" יתאים לאדונים. הציבור היווני אמנם בחר לכאורה בהישארות ביורו ודחיית הצנע ביחד, אבל שני הדברים מסתמנים, בשל הפרשנות המאוד מצומצמת שניתנת כאן לביטוי מו"מ, כלא מתיישבים זה עם זה.

אם מישהו חושב שהמפלגות שהיו כבר בשלטון ביוון, המקושרות והמחוברות והמושחתות והרקובות, שבכל שנות פעילותן לא התקרבו אפילו להתחיל לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רפורמות מבניות ואיחוי החברה שסיריזה עשתה בשלושה חודשי שלטון (פירוט בנפרד), יצליחו יותר, איך לומר, שיהיה לו בהצלחה. רשימת לאגארד של מעלימי המס העשירים הועברה אליהם באוקטובר 2010, ואיכשהו רק עכשיו מישהו ממנה נעצר, הודה ושילם מס בסך 1.8 מיליון יורו. וזה אחרי ששר אוצר קודם נשפט והורשע בסילוק שמות של קרובי משפחה מהרשימה הזאת. לכאורה, זה אמור להיות סימן מרשים לרצינות של הממשלה היוונית החדשה להילחם בהעלמת המסים בקרב המעמד הגבוה, שהיא אחת הבעיות המבניות הקשות ביותר של כלכלת המדינה, אם לא ה – כפי שכולם חוזרים ואומרים כל הזמן. אבל אפילו את זה הצליחו להציג ב-Marketwatch כ-"Frantic Crackdown on Tax Evaders". לא עוקבים שם, אוביוסלי, אחרי מה שקורה בפרלמנט ההלני בחודשים האחרונים אם זה נראה להם Frantic.

הדברים שקורים ומצטברים מקשים מאוד על הרצון לא להאמין שיש כאן איזשהו מהלך מכוון להפיכה (regime change – אבל בגרסה האירופית). בעיקר אגב אם אני נוטה להאמין לטענה של וארופקיס וציפראס על ההתחיבות שניתנה להם בפברואר בע"פ והופרה ללא בושה, למתן תקרת נזילות נורמלית מצד ה-ECB. ככל שאני קוראת, שומעת ולומדת יותר על מקורות המשבר הזה והאירועים שהתרחשו מתחילתו לפני חמש שנים ועד היום, אני לא רואה שום סיבה הגיונית להאמין למילה אחת שיוצאת מהגורמים הרשמיים שמדברים במוסדות האלה. ודיסלבלום ספציפית ממש עושה לי בחילה.

למעשה, הכיוון הזה באמת היה ברור מהרגע הראשון. הרי אין דבר פחות רציונלי מלדרוש מממשלה שנכנסה למשרדיה לפני יומיים (בעיקר לאור ניסיון העבר, נניח מה שקרה לפפנדראו עם הגירעון) לספק תוכנית מלאה ומפורטת של רפורמות מורכבות שמהוות שינוי כיוון משמעותי. שום דבר לא היה קורה לאף אחד – לא ל-IMF, לא ל-ECB ולא לנציבות – אילו היו נותנים להם קצת זמן של שקט כדי להיכנס לעניינים וללמוד את החומר, ומשתפים פעולה עם הבקשה שלהם לעשות את זה ביחד או במינימום לנהל משא ומתן בתום לב. וכן, גם לדחות תשלומים בכמה חודשים.

אם לדבר באנדרסטייטמנט, זה קצת מגוחך לטעון עוד לפני הבחירות ש"בחירות לא משנות כלום" (ציטוט של שויבלה), ומיד לאחר הבחירות להעמיד חרב נזילות על צווארם שבקושי מאפשרת להם לזוז, לא לנהל שום צורה של משא ומתן אמיתי שאינו כרוך ב"למה לעזאזל אתם לא עושים מה שאומרים לכם", ואז עוד להעז לטעון שהם "חובבנים" וללחוץ עליהם "להתקדם". מה שקורה עכשיו מצד היורוגרופים זה פשוט הגרסה המעונבת של לדחוף את סבתא במדרגות ולצעוק לה "סבתא, למה את לא נזהרת".

**

[הערה מינהלתית: אמרו לי שצריך לפצל פוסטים ארוכים, ומכיוון שהטקסט הזה באמת נהפך למפלצת, החלטתי להתחשב בעצה ואכן פיצלתי אותו, כמו שאני אוהבת, ל"תיאוריה" – כאן למעלה, ופרקסיס – בהמשך]