מאחר והסיקור החדשותי הרצוף של הסערה המבנית היוונית נחשב ל"לא מעניין", כדאי אולי בכל זאת לעשות סקירה של מה שקרה בתקופה האחרונה בפרלמנט ההלני. וקרו שם הרבה מאוד דברים, בכל החזיתות הפנימיות שהם הצהירו שיתקפו – המשבר ההומניטרי, העלמות המסים והשחיתות.

החוק הראשון שהעבירה ממשלתו של ציפראס, ברוב גדול שכלל גם מפלגות אופוזיציה, היה חוק שנועד לטפל במשבר ההומניטרי במדינה, שנותן חשמל ומזון חינם וסיוע בשכר דירה למשפחות שחיות בעוני קיצוני (כלומר, ללא חשמל ומזון) – לפי הערכות, משהו כמו 300 אלף משפחות. לפי האיחוד האירופי, חוק "חסר אחריות". בנוסף, ביטלה הממשלה את התשלום בסך 5 יורו עבור ביקור בבית חולים, שמנע מרבים את הגישה לשירותי בריאות (שהגיעו בעצמם למצב של קריסה בעקבות ההשמדה הפיננסית), והודיעה כי תשכור מחדש כוח אדם רפואי.

החוק השני שהם העבירו נועד להקל על חייבי מס לשלם את חובם (ההערכות מדברות על חובות מסים בהיקף של משהו כמו 76 מיליארד יורו נכון לפברואר, אגב). הצעה נוספת שלהם לחקיקה בתחום המיסוי (מס חברות), שלא הצלחתי להבין באיזה שלב חקיקתי היא נמצאת, נוגעת לכשל המבני של יצירת מקלטי מס בתוך האיחוד עצמו (עלק, "תחרות בין מדינות"), וקובעת שחברות ישלמו את מס החברות הרגיל ביוון (26%) על רווחים שמגיעים מבולגריה (10%), אירלנד וקפריסין (12.5%), גם אם שילמו מס במדינות אלה – אלא אם יוכיחו שלא היו מעורבות בניסיון להתחמקות מתשלום מס ביוון. בולגריה, שנראה שחברות יווניות רבות ברחו אליה ממש עם תחילת האסון הזה ב-2010, כבר הגישה תלונה רשמית, בטענה שהדבר הכל כך רציונלי הזה "עובר על חוקי האיחוד".

בנוסף, וארופקיס מכין בימים אלה הצעת חוק שתאפשר לאזרחים יווניים לדווח מרצונם על הפקדונות שהם מחזיקים בשווייץ, ובתמורה לקבל הקלות מסוימות בתשלום מסים. החקיקה הזאת מנוסחת בשיתוף פעולה עם ממשלת שווייץ, שתספק את המידע הנדרש. והם גם עובדים במרץ על מה שמכונה multi-bill, שכולל את כל הרפורמות שהם מוכנים לעשות.

חוץ מזה, הם ממשיכים לקדם את האג'נדה שלהם בענייני פליטים, אוניברסיטאות ובתי כלא (אג'נדה שמאלנית, למקרה שמישהו תהה), והיה גם איזשהו חוק בענייני ספורט שעיצבן כל מיני מוסדות ספורטיביים בינלאומיים, שאני לא מבינה ולא מצליחה לגייס את העניין הדרוש להתעמקות בו.

מה שכן מעניין אותי הן שלוש ועדות החקירה שהקימה ממשלתו של ציפראס. או למעשה, רק שתיים מהן. ועדה אחת, הבלתי מעניינת בעיני, עוסקת בסוגיה שמסתבר שנמשכת כבר שנים מאחורי הקלעים, בנושא פיצויי המלחמה של גרמניה. לי לפחות אין ספק שמטרתה דקלרטיבית בלבד, והיא נועדה לתקוף את עצם ה"אקסיומה" הלכאורה מוסרית בעניין ה"חוב זה חוב" ולא להכניס כסף (משהו כמו ענייני הפיצויים על העבדות בארה"ב).

שתי האחרות הן פרקטיות יותר ומזכירות קצת את מה שקרה באיסלנד – הוועדה השנייה בוחנת את הנסיבות שבהן הממשלות הקודמות קיבלו את סכומי החילוץ מהטרויקה ב-2010 וב-2012 (ואוביוסלי קשורה לאג'נדה של המלחמה בשחיתות). השלישית, שמכונה "ועדת האמת בנושא החוב", בודקת האם חלק מההלוואות האלה ניתנו בצורה לא לגיטימית או אף לא חוקית – ללא הסכמת הציבור, בצורה שלא מיטיבה עם הציבור ושניתן להחזירן רק במחיר של הפרת זכויות אדם בסיסית. האיש הזה יבצע את הביקורת המקצועית של החוב. הסתבר לי לאחרונה שגם בפרלמנט האירופי ניסו לעשות משהו דומה, אך לא ממש הצליחו לקבל תשובות רציניות מאף אחד מהאישים שהעידו שם או לגייס את התמיכה הפוליטית הדרושה כדי להפוך את זה למשהו משמעותי.

**

גם בתחום מדיניות החוץ הכלכלית הממשלה היוונית לא היתה רדומה בחודשים האחרונים. פרט למשחק ה-chicken הגדול, גם הרעיון המופרך שזכותה של יוון לקיים multidimensional foreign policy, אם לצטט את ציפראס, החל לקרום עור וגידים בביקורו ברוסיה. אם מסננים את הרעש מהמשוואה, נראה שהיו לו שתי מטרות בביקור הזה – להסיר את החרם על יצוא חקלאי יווני לרוסיה (שהוטל בגלל העיצומים מצד האיחוד), ולקדם את עניין צינור הגז החלופי שגזפרום רוצה לבנות כדי לעקוף את אוקראינה. כמו כמעט כל דבר שהוא עושה, גם כאן נבחנת מקרוב הסתירה העקרונית בין השיטה הכלכלית לבין הרטוריקה הפוליטית-מדינית. בעניין היצוא החקלאי מסתמנת הצלחה מסוימת. ובתחום הגז יש התפתחויות פוליטיות מעניינות.

בנוסף, הוא קיים שיחה עם ראש ממשלת סין בנוגע לשותפות בנמל פיראוס, ולפי מיטב זיכרוני צפוי לבקר שם במאי. לנוכח הקמת בנק הפיתוח הסיני והטענה החוזרת ונשנית מצד יוון בנוגע לצורך בתוכנית השקעות דרמטית (כחלק מ"ניו דיל" מקומי ואזורי), מעניין מאוד מה יקרה שם.

וזה עוד לא הסוף. גם בתוך המדינה נראה שמתבצעת עבודה, לפחות לפי ההתרחשויות. אחד הדברים היותר מעניינים שקרו שם בתקופה האחרונה הגיע דווקא מצד הכנסיה היוונית האורתודוכסית, אחד הגופים העשירים ביותר במדינה ובעלת הנכסים השנייה בגודלה אחרי המדינה, ששמרה על דממת אלחוט במשך חמש שנים. דווקא מול ראש ממשלה אתאיסט מוצהר, הראשון שם שהושבע לתפקידו ללא נוכחות של איש דת, הודיעה הכנסיה בחג הפסחא האחרון שהיא מוכנה להעמיד נכסים לפיתוח כדי לגייס כסף ולסייע למדינה. ציפראס כמובן אמר להם – סבבה, בואו נדבר.

אה, ויוון גם ביצעה את ההפרטה הראשונה שלה תחת ממשלת סיריזה – הם מכרו רישיון להימורים על מירוצי סוסים ל-20 שנה לחברה בת של החברה הצ'כית-יוונית Opap תמורת 40.5 מיליון יורו. וגם הוגש כתב אישום נגד כמה בכירים בדיימלר, שחשודים במתן שוחד לפקידי ממשל יווניים כדי לזכות בחוזים. והם גם העבירו חוק שפותח מחדש את רשות השידור היוונית, שחוסלה במסגרת הקיצוצים.

שלושה חודשי עבודה, ולא נראה לי שכיסיתי את כל מה שהם עשו. בכל זאת, אני רק אדם אחד שעושה את זה בזמנו הפנוי והמערכת מלאה רעשים. להזכירכם במה מתעסקים כאן חודש וחצי אחרי הבחירות.

ובתוך כך דווח שבנק פיראוס, שנמצא בשליטת משפחת Vardinoyannis, מהמשפחות העשירות ביוון שידה בכל ויד כל בה, ימחק חובות ואת הריבית על משכנתאות של הלווים העניים ביותר. שוב, קצת בדומה למה שקרה באיסלנד. הבן שמנהל עכשיו את העניינים, אגב, הביע בעבר הלא רחוק תמיכה בהכרזתו של ציפראס על המלחמה באוליגרכיה היוונית, ואמר אז לרויטרס כי "לציפראס יש פואנטה תקפה במלחמה במשטר מסוים שמילא תפקיד משמעותי בהשפעה שלילית ומושחתת על הסביבה העסקית ביוון", ושמלחמה בשחיתות תהיה טובה לצמיחה הכלכלית ולאמון העסקים. "יש לנו אמון בממשלה החדשה שלנו, ואני אישית מברך על הגישה הזאת, שבה המשחק ההוגן, החוק והרגולציה ינצחו", אמר המיליארדר. ועכשיו הוא גם שם את כספו איפה שהפה שלו נמצא.

**

אם מסתכלים על ה"רפורמות" שדורשים מהם מקבלים עוד מנה של אי רציונליות גדושה ישר לווריד. הדרישות הללו, שאני קוראת אותן בכמעט אותה ורסיה מהרגע הראשון ועד היום, מזדקקות לארבעה דברים. הראשון הוא מה שמתכסה ביופמיזם "labor legislation", אבל כבר נאמר בצורה ישירה בלי היופמיזם על ידי מרקל ואחרים – פיטורים במגזר הציבורי – במדינה שסובלת מיותר מ-25% אבטלה כללית. הרי אין שום ספק שכמו שזה לא ממש הוביל להתאוששות בביקושים המקומיים ולגל עצום של השקעות בסיבוב הראשון, הפעם זה יקרה – כי מה שלא עובד בכוח עובד ביותר כוח. השני הוא פשוט מאוד המשך השוד הגדול של הפנסיונרים הלא עשירים, כי באמת לא מספיק מהם התאבדו מאז שכל זה התחיל.

השלישי הוא הפרטות, ועל זה אומרים ביוון מהרגע הראשון שהם מעדיפים לכוון לשותפויות ממשלתיות-פרטיות שיגדילו את הכנסות המדינה, ומסרבים לבצע מכירות חיסול של נכסים – שהרווח מהן בטווח הקצר לא יכסה את ההפסדים לקופת המדינה בטווח הארוך. אבל אם רוצים להציג את זה שהם מוכנים לבצע הפרטות כ-major concession כדי לרדת מהעץ, so be it.

הדרישה הרביעית היא העלאת מע"מ. כולנו כבר יודעים שמע"מ הוא מס שפוגע בצורה הקשה ביותר בשכבות החלשות. בדיוק בגלל זה העלאתו היא אחד הצעדים הקלים ביותר לביצוע כשמנסים להרים כסף מהיר, ללא מאבקים בסכמות מתוחכמות של העלמות מס וגרירת רגליים משפטית מצד מי שיש לו את היכולת לכך – וגם אחד הצעדים ההרסניים ביותר חברתית, שמאפשרים את המשך קיומן של מערכות רקובות ודחיינות אינסופית של שינויים מבניים נחוצים במערכות המס ובכלל. נקצר את הסיפור הארוך ונספר לכם שהמע"מ ביוון, שלפני ה"חילוץ" הגדול היה ברמה של 19%, עלה בתוך שנה מתחילת הצנע שלוש פעמים, עד שב-1.1.2011 הגיע לשיעור של 23%.

המע"מ שם הוא אמנם דיפרנציאלי, כלומר כולל שלוש קטגוריות, כשהנמוכה ביותר היא 6.5% – ובה נמצאים כמה מוצרי תיירות ותרופות. במהלך השנים כולם הבינו שאי אפשר לעלות יותר מזה, אז היו כל מיני משחקים בהעברה של כל מיני מוצרים (כמו מים וארוחות מוכנות, למשל) מקטגוריית ה-13% ל-23% ובחזרה. ונכון שבהחלט יש מקום לבטל כל מיני פטורים והנחות של בעלי כוח פוליטי, כמו למשל המע"מ המופחת שמשלמים באיים העשירים יותר של יוון. אבל להעלות את הדרישה הזאת שוב עכשיו כחלק מחבילת ה"רפורמות" הבלתי ניתנת לפשרה באמת לא מעיד על כלום חוץ מאשר על רמת הניתוק והאכזריות.

**

מילא הקבעונות והניוון המחשבתיים, והאמונה העיוורת שפתרון אחד מתאים לכולם תמיד והנסיבות המאקרו-כלכליות הספציפיות הן טריוויה לא רלוונטית. את זה עוד היה אפשר לקבל כמאבק בין תפישות עולם פילוסופיות (אם כי תפישת העולם המורליסטית ששויבלה מטיב לבטא היא משהו שעסקתי בו רבות בתזה שלי ואני רואה בו משהו אנטי מוסרי בעיקרו. ובכל זאת אמנע בכוח מלהכניס כאן את מילת הש') או אפילו כמאבק בין-דורי. אבל הנכונות של יותר מדי אנשים לראות באוסף של מושחתים כמייצגים איזשהו מוסר בלתי ניתן לערעור (ולקבל כמובן מאליו ובאופן לא ביקורתי לחלוטין את תפישת המציאות שהם מציגים בגופי תקשורת אינטרסנטים) לא מפסיקה להדהים אותי.

ואני מדברת על שחיתות פרסונלית ומערכתית, שממשיכה להיחשף בימים אלה, למשל עם מעצרו של יו"ר ה-IMF לשעבר רודריגו ראטו במדריד לפני כשבועיים בחשד למיני דברים, מהונאה ועד הלבנת הון – מה שסוגר שלושה ראשי IMF  רצופים שהיו מעורבים בפרשיות של העדפת מקורבים ושחיתות אישית, כולל הנוכחית (כמובן שכולם חפים מפשע, זכים וטהורים. ותסלחו לי שאיבדתי כבר מזמן את אמונתי בשוויון בפני החוק במקרים האלה). זה פשוט פלא שעוד יש בכלל דיון בעניין המהימנות של המוסד הזה, כאילו שהיא עדיין קיימת. ועוד לא הזכרנו בכלל את סוכנויות דירוג האשראי, שהמשך היחס הרציני אליהן אחרי 2008 הוא באמת פלא עולם שמעיד יותר מכל על הניוון המוסרי הכללי. מעניין שדווקא מרקל היתה אז מי שקראה להקים סוכנות דירוג אשראי אירופית עצמאית. מעניין שלא קרה עם זה כלום מאז.

**

בשבועות האחרונים העיתונאי הגרמני הארלד שומאן, שעשה סרט בשם "on the trail of the troika", מעלה ליוטיוב את הראיונות המלאים שקיים לצורך הפקת הסרט. חומרים די מסמרי שיער, ובכל מקרה מרתקים עבור מי שרוצה לרדת ליסודות המשבר המתמשך הזה ולקבל קצת פרספקטיבה. ה"גביע הקדוש" שיש בידיו של שומאן הוא מסמך פנימי שנשלח מהצוות הטכני של ה-IMF  באתונה לכל חברי מועצת הקרן מתישהו במהלך 2010, ממש בהתחלה, שבו הם מפרטים בצורה די מדויקת את מה שבסופו של דבר היו תוצאות תוכנית החילוץ, שעומד בסתירה למה שרשמית נטען שיהיו התוצאות. הטענה היא, כלומר, שהם לא יכולים לטעון שמדובר בטעות בתום לב, מכיוון שהם ידעו מהרגע הראשון שזה הולך להיכשל ושהתוצאות יהיו קטסטרופליות.

בין השאר, הוא מדבר עם בכיר ב-IMF, שטוען בתוקף כי הקרן שינתה את הכללים שלה עצמה במחשכים כדי שתוכל להשתתף בחילוץ הזה, מכיוון שכולם ידעו כבר אז שמדובר בבעייה של insolvency ולא של נזילות. ה-IMF, לפי הדברים, גם היו מוכנים כבר אז במידה מסוימת להודות בטעויות ולעשות תיקונים, אבל הרעיון הזה נדחה בצורה גורפת מצד המוסדות האירופים. בנוסף, הוא מדבר עם מישהו שהיה יועץ של מנואל בארוסו (שהיה ראש ממשלת פורטוגל ב-2002-2004 ועמד בראש הנציבות האירופית, חלק מהטרויקה, ב-2004-2014), ואומר כיום דברים קשים מאוד על מידת הכנות והמהימנות של הגופים הללו.

בצד התיאורטי הוא מדבר עם וארופקיס (לפני הבחירות) ועם פול קרוגמן, ובצד המעשי המדינתי הוא מדבר עם יורגס פפנדראו (ראש ממשלת יוון ב-2009-2011), שכמובן עושה מאמצים כבירים להוציא את עצמו איכשהו טוב מהסיפור, ועם אליסה פריירה, חברת הפרלמנט האירופי מטעם פורטוגל. הראיון איתה היה מלמד במיוחד בעיני, משני טעמים. הראשון הוא עקרוני, ונוגע לעצם הלגיטימיות של מוסדות הטרויקה לקבוע בכלל כללים כפי שקבעו באופן לא דמוקרטי ולא מפוקח, שפוטר אותם באופן גורף מכל אחריות לטעויות האיומות שנעשו, וגם להיעדר הדמוקרטיה בכל המבנה הבסיסי של האיחוד המוניטרי הזה. זה נמצא בכל הסיפור שלה על הניסיון להקים ועדת חקירה של תוכניות החילוץ בפרלמנט האירופי.

הדבר המעניין השני בראיון הזה נוגע לאי הרציונליות המובנית של תוכניות החילוץ, לשקר הבסיסי שביסודן ולהעדפה הברורה של האינטרסים קצרי הטווח של קבוצה מסוימת על פני השגשוג ארוך הטווח של מדינות שלמות. פריירה מספרת שפורטוגל זיהתה שאחת הבעיות המבניות שמעכבות את הצמיחה ואת התחרותיות שלה היא כוח אדם לא איכותי. לדבריה, המדינה החליטה להתמודד עם הבעיה הזאת באמצעות השקעות גדולות בהשכלה והכשרה. ואז הגיע ה"חילוץ", כל ההוצאות קוצצו ושוק העבודה עבר "ליברליזציה". התוצאה של כל זה היתה כמובן התכווצות גדולה של הכלכלה וזינוק באבטלת צעירים, מה שהוביל לתופעה נרחבת של בריחת מוחות. וכך, כל ההשקעה שכבר בוצעה בצמיחה עתידית וכל הסיכוי להתאוששות ארוכת טווח נזרקו לזבל.

מעורר הרבה מחשבות, הסיפור הזה, וגם הוא, כמו סיפורים רבים אחרים, מחזיר לתהיה הבסיסית לגבי היותה של האידיאולוגיה הקיצונית הזאת בת קיימא, וההרס העתידי שצפוי לחלקים נרחבים של העולם שהוציאו כמעט לגמרי מהלקסיקון את קונספט ההשקעה (המושכלת והמותאמת) בכלכלה הריאלית (נניח, גרמניה) בגללה. ככל שהם מתעקשים יותר על one solution fits all ועל TINA, כך הם נראים יותר כמו כת, והמורליזציה שלהם נראית יותר כמו משהו שהיה אולי מקובל בימי הביניים – חברים של כבוד בריאקציה שאנחנו רואים כיום, אם לא מקורה.