בזמן שציפראס נלחם בשריפות אמיתיות, דברים מתחילים לזוז ושום דבר עוד לא נגמר, אני רוצה להציע תפישה אלטרנטיבית לכל מיני דברים שקראתי לאחרונה, שנראים לי קצת כמו עיוות של משהו שלי לפחות נראה כל כך ברור אם מסתכלים באופן עקבי, מאז פברואר, אך ורק על הגלוי – בלי דרש, רמז או סוד. באופן מיוחד בכל הנוגע להתנהלותו של יקיר הבלוג י. וארופקיס, למשחק שלא באמת התנהל כאן, עם תורה או בלי, ולמה שהושג או לא הושג עד כה. לכל הפחות, קצת מנוחה מהאינטנסיביות של אירועי השעה…

וארופקיס מדבר מאז 2010 (והוא התנגד כבר ל"תוכנית החילוץ" הראשונה) בערך על דבר עקרוני אחד. לטענתו, יוון פשטה רגל ב-2010, וכל מה שקרה אח"כ נועד להיכשל מראש ולא היה שום דבר חוץ מאשר "extend and pretend" – לא משנה כמה כסף הזרימו וכמה קיצוצי צנע עשו – מכיוון שכל זה התבסס על ההנחה השקרית שמדובר בבעיית נזילות בלבד. וכך, חוב שלא היה בר קיימא ב-2010 נהיה עוד פחות בר קיימא ב-2012 (שאז נעשתה עוד "תספורת" לנושים פרטיים ועוד העמסת חוב על כתפי משלמי המסים ביוון ובכל רחבי הגוש), ואפילו פחות בר קיימא ב-2015, אחרי שצעדי הקיצוץ שהתלוו לו, שהתבססו גם הם על הנחות ותחזיות שגויות, הובילו להתכווצות התמ"ג ב-25% (ובכך באופן טבעי להתנפחות דרמטית של יחס החוב-תוצר גם בלי שהחוב גדל). והמחיר לכולם רק גדל והלך ככל שנמשכה העמדת הפנים הזאת.

כלומר, לטענתו של וארופקיס, הדבר האחרון שצריך לעשות זה לשפוך על יוון עוד כסף ועוד תנאים, ומה שכן צריך לעשות זה פריסה מחדש של החוב באופן שיאפשר למדינה לעבוד (כמו שהוא אומר, משהו שכל בנקאי בסיטי של לונדון היה ממליץ עליו, לא שר אוצר שמאלני משוגע. לשעבר), מלווה בצעדים מעודדי צמיחה, ברפורמות מבניות עמוקות (למשל, אגב, משהו שכבר קורה עכשיו מתוך שלא לשמה – הרחבת השימוש בדביט ובקרדיט כדי להתמודד עם העלמות מסים, אבל הוא דיבר, גם בהצעות שהגיש, גם פומבית וגם עם אישים כמו אנחל גורייה ראש ה-OECD, ומוסדות כמו ה-ILO (ארגון העבודה הבינלאומי)), על תחומים רבים ונרחבים, כולל פנסיות, שוק העבודה ומערכת המס) ובגישה לתוכנית השקעות בכלכלה האמיתית. כל זאת, תוך מאמץ מרוכז ופרטני לא לפגוע בקבוצות אוכלוסייה חלשות שנפגעו כבר יותר ממה שהן יכולות לשאת, ותוך מאמץ עילאי להעמיד במרכז – גם ביורוגרופ עצמו – את האסון האנושי שאליו הובילו התנאים השרירותיים והתיאורטיים האלה.

עם כל הכבוד לתורת המשחקים, שאין לי שום הבנה בה וואטסואבר, אני לא רואה ולא ראיתי כאן שום משחק מצדו. רק חוסר נכונות לשתף פעולה עם משחק של העמדת פנים. ה-7 מיליארד שנשארו בממורנדום הישן ושעכשיו מוצעים כ"הלוואת גישור" היו בכל מקרה אמורים לעבור כמעט אך ורק לכיסוי ה-fiscal cliff של החודשים האחרונים (כלומר, תשלומים ל-IMF ול-ECB), אם עושים את החישוב, כך שכל סיפור הדיפולט ל-IMF הוא בתוך משחק הנדמה לי הזה. וסוכנויות דירוג האשראי הן חסרות משמעות לחלוטין ברמות האלה של דירוג זבל וכשממילא אתה נמצא מחוץ לשווקים הבינלאומיים ואפילו לא יכול להנפיק אג"ח פנימה (משמעות החלטת ה-ECB מ-4 בפברואר).

הדבר היחיד שאפשר לומר שהוא "הימר" עליו היה שהם ישמרו לפחות על החוקים שהם קבעו, אם כי כבר ב-4 בפברואר הדבר הזה הוטל בספק, כשדראגי החליט להיות פוליטי ולחרוג מהמנדט שלו (אין דרך אחרת פשוט להבין את זה, בעיקר לנוכח הטענות שלו מאתמול, ספציפית הציטוט: "Do you really want us taking decisions based on political uncertainty? Or raising doubts about a government’s ability to implement its decisions? No, we follow our mandate", שסותר לגמרי את ההודעה שלו שליוותה את ההחלטה מאז). אבל סוגיית הגרקזיט – הוצאת מדינה מחוץ לגוש היורו בלי שזה בא ממנה – היא קצת יותר גדולה. היא לא קיימת פשוט בחוקי האיחוד המוניטרי. גרקזיט בכל מקרה היה אמור להיות off the table.

אילו המשא ומתן היה מתקיים בתום לב ובתוך מסגרת חוקי האיחוד המוניטרי, ומבוסס על שיקולים רציונליים של צמצום הנזק לכל הצדדים, לא היה נוצר משבר בנקאות מלאכותי ביוון והיה אפשר להגיע לפשרה שלא תדרוש מהגוש לשים יורו חדש נוסף. אלא מה, בשלב די מוקדם גילו היוונים שזה לא המצב – שמדובר בעניין פוליטי לגמרי שמנוהל בצורה יהירה של ראש בקיר על ידי השילוש הקדוש – הון-שלטון-עיתון – מחוץ ליוון, אבל גם בתוכה. ובשלב די מוקדם הם גם גילו שאין להם שום סיכוי להגיע לשום דבר באמצעות דיפלומטיה או פוליטיקה פנימית מאחורי דלתיים סגורות. וארופקיס מתאר את הניסיונות האלה, ואומר שהוא היה יכול גם לעמוד ולשיר שם את ההמנון השוודי ולקבל את אותה תגובה. או בעצם חוסר תגובה. כלומר, רציונליות לא היתה שם, או אפילו משהו שדומה לה, אלא רק פרדיגמה מתפוררת שמנסה בכוח לשמור על שליטתה האי-רציונלית והכוחנית בעולם משתנה.

כמו שאני רואה את זה, שוב, על בסיס הפשט הגלוי בלבד, הם הלכו בשלב זה על הכיוון היחיד שהיה יכול לבקוע איזשהו סדק בחומות האלה – לוחמת גרילה תקשורתית אינטנסיבית לצורך הפעלת לחצים חיצוניים. זאת, מתוך הימור מאוד רציונלי שעניין האמון במוסדות האירופיים וה-IMF  (המוסד הזה נאבק על חייו בהקשר הזה כיום, אגב, לנוכח התפתחות מואצת של אלטרנטיבות ועיכוב מתמשך של רפורמות נחוצות במבנה זכויות ההצבעה בו) ותדמיתם של הפוליטיקאים, בעיקר אלה שעומדים לבחירות בקרוב, זה hard currency. ותדמיתה של גרמניה המדינה היא אפילו סיפור יותר גדול בהקשר זה, מכיוון שהם עסוקים בשנים האחרונות במאמץ עילאי להתנער מכל תביעה להמשכן של הבושה והאשמה. ואיך לומר, זה לגמרי התחיל לשאת פירות. כבר ראיתי תהייה איך ייתכן שכל העולם מתעסק כמו שהוא מתעסק כבר זמן משמעותית ארוך יותר מאורך חייו הרגיל של סיפור חדשותי גלובלי, אפילו משברי, במדינה ששיעורה בתמ"ג העולמי הוא כל כך שולי. אנשים שלא עובדים במפעל הנקניקים הזה שנקרא עיתונות לא יכולים אפילו להתחיל להבין עד כמה זה עניין גדול.

מה שקרה בחודשים האלה הוא שהדיון בתקפותה של טענת ה-TINA (אין עוד אלטרנטיבה, המיתוס האינטרסנטי שתאצ'ר קיבעה בתודעה) פרץ את גבולותיו האקדמיים-אינטלקטואליים-תיאורטיים והתפשט כאש בשדה קוצים. גם הדיון הציבורי העולמי בשאלת דריסת הדמוקרטיה על ידי ה"שיטה", או ספציפית – המוסדות הלא נבחרים (והבעצם לא קיימים בכלל, כפי שגילינו לאחרונה לגבי היורוגרופ) של האיחוד המוניטרי וקרן המטבע – התרחב בצורה דרמטית, עד לשיא שפרץ בעקבות הדריסה ברגל גסה של תוצאות הרפרנדום ואירועי הפסגה הטראומטיים. הם הוציאו החוצה באופן מלא ובסערה גדולה את הניסיונות לפוטש ומינוי ממשלת טכנוקרטים, שלפני כמה שנים כבר עברו ביוון ובאיטליה כמעט בדממה. מהצד השני, שהחליט סופית לאבד כל רציונליות, האלימות התגברה – משבר הבנקאות המלאכותי הגיע לנקודת קצה, הבנקים נסגרו וניסיונות הפוטש גברו – עד ל-flushing out האולטימטיבי בערב הפסגה של תוכנית ה"גרקזיט לחמש שנים" של שר האוצר הגרמני, ד"ר שויבלה (ומיסטר הייד?).

[יש להקדיש תשומת לב מיוחדת גם לאופן שבו ההצעה הזאת, גרקזיט לחמש שנים – הגיעה בסופו של דבר אל השולחן עצמו, שהיה תמוה מאוד: ראשית הדלפה, שכל העיתונאים הגחיכו. שנית הכחשה – כל חברי היורוגרופ טענו שזה אפילו לא עלה לדיון. שלישית עובדה – הופיעה (בסוגריים מרובעים, כלומר לא פה אחד, כלומר עלתה לדיון) במסמך ההמלצות שהיורוגרופ הגיש למנהיגים. זה נראה כמו דרך לנסות לעשות מניפולציה תקשורתית, שתתעלם מזה שמדובר בהצעה שחוקיותה במקרה הטוב מוטלת בספק. ומרקל כבר הודתה הבוקר, בתחילת הדיון בבונדסטאג, שהתוכנית הזאת מופרכת ולא נתמכה על ידי אף אחד.]

ואז הגיעה נקודה של דילמה קשה – להמשיך או לעצור כאן, שנוגעת לשאלה עוד יותר קשה, של מחיר קצר טווח לעומת מחיר ארוך טווח. לווארופקיס היתה תוכנית איך להתמודד עם הלחצים על מערכת הבנקאות, שכללה הנפקת IOUs סטייל קליפורניה. הוא ניסה לדחוף אותה, לפי התיאור שלו ב-newstatesman, עוד לפני שהבנקים נסגרו ושוב בלילה של הרפרנדום. היא בוודאי לא היתה נטולת סיכון והיתה כרוכה במחיר ממש לא פשוט נוסף בטווח הקצר, אבל היתה גם משמרת את הזרקור העולמי ואת הלחץ החיצוני ובעלת סיכוי להוביל לתוצאות טובות יותר בטווח הארוך – במינימום, באמצעות הוכחת רצינות ועמידה חזקה מול ניסיונות ההרתעה, שבסופו של דבר מבחינה משפטית הם סרק (כמובן שאי אפשר באמת לדעת עד כמה הם היו מוכנים ללכת רחוק ואף לשבור את המערכת של עצמם בניסיון להגן עליה. מזכיר לי כמה דברים מהעבר, כל מיני קונספטים מגוחכים של "דמוקרטיה מתגוננת", נגיד של הקנצלר ברונינג). והוא אוביוסלי פירש את תוצאות הרפרנדום כמבטאות נכונות ציבורית רחבה לשאת במחיר הזה. ציפראס, לעומתו, חשב אחרת. כאן, אגב, נמצא עיקר ההבדל בין מי שהוא לא פוליטיקאי למי שהוא כן – אורך הטווח שעליו שמים את עיקר הדגש.

אני אגב ממש לא אומרת כאן שציפראס שם את הדגש אך ורק על הישרדותו הפוליטית המיידית. יש מצב רציני מאוד שהוא צדק, ושהפרשנות של וארופקיס לתוצאות הרפרנדום היתה אידיאליסטית מדי. והיה כבר סקר שהראה שהוא צדק (כמובן, לא ברור מה מידת מהימנותו), ושהציבור רוצה ברובו – בשיעורים גבוהים אף יותר משיעור ההצבעה ל"לא" – שהוא יחתום על העסקה הנוראית הזאת ושיהיה קצת שקט. בכל זאת, למרות שהם הצביעו לסיריזה והצביעו "לא" ברפרנדום, הלחצים על אזרחי יוון הם ממש בלתי נסבלים, וכמה אפשר לשאת. גם הספין שהוא עשה – שאישור העסקה הזאת יהיה הניצחון על הניסיון לפוטש, ולא להיפך – היה מהלך פוליטי כמעט מבריק (כמעט, כי הוא לא הצליח לשכנע בו שליש מהמפלגה שלו, וארופקיס aside).

אבל – וזה אבל גדול מאוד, אם כי יש לא מעט סימנים חיוביים בכיוון – יכול להיות שציפראס העריך שלמרות ההצגה התקשורתית הגדולה של השפלה וכו', אם הוא יאפשר קצת רגיעה, הלוואת גישור לצורך תשלום ל-IMF ול-ECB והורדת הדיפולט מסדר היום, פתיחה מחדש של הבנקים והעברה של כמה רפורמות (שחלקן בעייתיות יותר וחלקן פחות. כבר כתבתי כאן בעבר שסיפור המע"מ על מסעדות ומלונות לא נראה לי כ"כ רציני, מניסיוני התיירותי והבלתי מייצג כמובן), הוא יוכל ראשית לאפשר מו"מ אמיתי על מחילה/פרישה מחדש של החוב שהפעם יניב תוצאות רצויות, כשהמחלוקת גם בתוך הטרויקה עצמה גלויה וברורה ונמצאת כולה בחוץ (וגם בבונדסטאג היום נאמרו כמה דברים שנראו בכיוון), וגם לפתוח לדיון (כי הפרלמנטים כרגע מאשרים בעקרון הסמכה למו"מ על תוכנית חילוץ שלישית) את ההסכם שלכאורה חתם עליו, עם סיכוי יותר גדול להעיף ממנו את החלקים הבעייתיים באמת בהמשך.

ציפראס הוא ראש הממשלה, הוא הפוליטיקאי והוא המנהיג. האחריות בסופו של יום נופלת על כתפיו (למעשה, מאז רבין לא שמעתי מנהיג כלשהו אומר את זה בגלוי ובמפורש כל כך הרבה פעמים). אם זה לא יילך, אני חושבת שיהיה לו הרבה יותר קשה למשוך שוב את הזרקור בכזאת צורה. אבל גם כאן, אי אפשר לדעת. מה שכן, אני ממש מקווה שלמרות המחלוקת, הוא יחזור לעבוד ביחד עם וארופקיס גם בתחום הבנייה מחדש. מה שהשניים האלה הצליחו להרים בחצי השנה האחרונה (את כל העולם, ז"א, שלא לומר ריסוק מסיבי ומהיר של יסודות רקובים מבפנים) הוא משהו חסר תקדים, תוך ניצול מקסימלי של כל כלי שהיה בידיהם בצורה מרשימה ביותר – ושאת סופו (או אפילו את אמצעו) עוד לא התחלנו לראות.

[אגב, אני חייבת בכל זאת להתייחס לאיזו פרשנות ברוח תורת המשחקים שראיתי, שטענה שהם לא הצליחו להפוך את ה-outside option למשהו קטסטרופלי עבור הצד השני, בגלל התגובות הדי מינוריות של השווקים. ובכן, אם לשפוט לפחות מדברים שנאמרים כבר כמה ימים על ידי מנהיגים רבים באיחוד המוניטרי והבוקר בבונדסטאג, זה קשקוש מוחלט. אם כבר, ההיפך הוא הנכון – הם הצליחו להפוך את ה-outside option לקטסטרופה פוליטית עבור הצד השני, עם אפשרות להשלכות כלכליות אסוניות מבחינת גרמניה (אובדן גוש הסחר הגדול שלה, שאין לה שום צורך להתמודד עם השלכות של פיחות במטבע שלו), ולנתק את כל הקשר עם התגובות המיידיות של השווקים. סוף סוף.]