אני אעשה שקר בנפשי אם אגיד לכם שאני מדברת כאן באמונה שלמה ושמחת עשייה, או שאני באמת חושבת שמישהו שייקרא, אם יקרא, את הדברים שכתבתי בפוסט הקודם, או בכל פוסט, באמת ישתכנע במשהו, או יעשה מעשה. כלשהו. עם או בלי קשר. למעשה, אני די מדוכאת, ובאמת מנסה בכל כוחי להיאבק בייאוש. עכשיו, למשל, אני מפסידה בקרב הזה. מי יודע, אולי אנשים מתנהגים כאילו שאין עתיד למקום הזה באמת בגלל שאין עתיד למקום הזה. ואולי זה נבואה שמגשימה את עצמה שכבר אי אפשר לעצור.
בכל זאת, במדינות אחרות לפעמים המצב די מחורבן, ועדיין, כשראש הממשלה נחשף בשקר, אנשים מבעירים את הרחובות. כשיש חשד לזיוף בחירות, אנשים עומדים בכפור ימים ארוכים. כשראש הממשלה מושחת, אנשים מחליפים אותו, אפילו לא ברוב גדול, או משתקים את המדינה ושולחים את הצבא לנקות את השחיתות. בכל העולם דברים זזים. לרוב לרע, אבל לפעמים גם לטוב. רק כאן אפילו מלחמה מיותרת ואווילית שחושפת כל כך הרבה ריקבון ומשיגה כל תוצאה הפוכה ממה שהתכוונה להשיג לא גורמת לאנשים ליותר מאשר מחיאות כפיים מנומסות בעצרת "א-פוליטית". והתפזרות שקטה.
בכל דבר שבו נוגעים כאן, מגלים את הריקבון. כשאנחנו מגיעים לברלין ומגלים שהחדר שהזמנו הוא בדיוק כמו בברושור, אנחנו מופתעים. בכל מקום דופקים כאן את האזרח. בעירייה, ברשויות, בחברות הממשלתיות, בחברות הפרטיות, בבנקים, איפה לא (ואם כבר הזכרתי את הבנקים – כשסטנלי פישר אומר שצריך תחרות – כאילו, תחרות, אחת מאבני היסוד של תיאוריית השוק החופשי הכי קפיטליסטית שיש – אנשי הבנקים קוראים לו בולשביק, והאזרחים שותקים). לקרוא כאן עיתון זה לחטוף שוק, כל יום. מעומק הבורות, מעומק האדישות, מעומק השנאה והגזענות. מעומק הרדידות.
ואיפה התקווה? איפה הסוף של זה? ומאיפה בכלל מתחילים לתקן את זה? אני לא יודעת, בחיי שאני לא יודעת. אני הולכת ברחוב וחושבת לעצמי, האם ייתכן באמת שכל האנשים שהולכים מולי הם אנשים מתים מהלכים, שחיים במדינה מתה מהלכת? האם כל הרצון העז לשנות, לתקן, ליצור עתיד טוב יותר, מסתכם בניסיון להנשים גווייה? ואולי באמת האוננות הווירטואלית היא כל מה שנשאר לעשות כאן?
Is it?
(אתם חושבים אולי שזה סותר. אבל זה לא).
ואיך אני עושה שזה יהיה קיים? (קח בחשבון שיש לי עכבות נפשיות לגבי דברים שמתחילים במילים html או כאלו, שהופכות אותי למטומטמת גמורה כשמתחילים לדבר איתי על זה, וגם ככה לא נראה לי שיש לי אפשרות לשחק עם התבנית כאן יותר מדי).
יש בישרא אפשרות ליצור תפריט של בלוגים מועדפים. הלינק להוספת הבלוג שלך כמועדף נעדר מהעיצוב, המוצלח.
חוקי מדינת ישראל – דיבה, הסתה וכו' – אתה לא קרוב אפילו לגבול, ואני מקווה בשבילך שלא תתקרב אליו.
כן, נכון, אני מחפשת למצוא בו תכלית (אם כי לא הייתי מדברת על "טבע האדם", אלא על הטכנולוגיה הספציפית והאפשרויות שהיא יוצרת ועל אוסף בני האדם המסויימים והייחודיים שמתקבצים כאן), ומבקשת לרתום אותו לכיוון הנכון בעיני, מאחר ובעיני יש כאן הרבה פוטנציאל לעשייה מוסרית וחברתית. מעולם לא הכחשתי את זה, ולמעשה, זה בדיוק מה שאני אומרת שוב ושוב ושוב. אם זה מה שרצית לומר, ועל זה רצית לדון, לא הצלחת להבהיר את עצמך כראוי. וזה בהחלט דיון ראוי.
אני מחזיק במדיניות של מענה לכל תגובה, אם קשה לך להתאפק ולהתעלם ממני, ואת נמנעת למחוק אותי בגלל שאני גבולי ועומד בקרטריונים, זו בעיה שלך, הזכות שלי לענות על הכפשה ברשות הכלל עולה עומדת מול הזכות שלך לשמור על חזות הוגנת ועניינית, במיוחד כשאת יכולה פשוט למחוק.
הטבע האנושי הוא מושג מופשט שבא לסמל את ההתנהגות הכוללת של האדם, לא מדובר במושג קונקרטי שבא להגדיר, אי אפשר להגדיר אותו מפני שהוא לא קבוע, הוא משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. כשהשתמשתי במושג הזה איתך התכוונתי להצביע על כך שההתנהלות של האנשים בעולם הווירטואלי היא ביטוי של הטבע האנושי, להבדיל ממך שמחפשת בו תכלית ומבקשת לרתום אותו לכיוון הנכון בעיניך.
"עבד נרצע" זה שם של בעיה מוכרת בתחום הפילוסופיה הפוליטית או בכלל הדיונים שנוגעים ל"שחרור האדם". "אוננות" ברשת זו תגובה להתרחשויות שקרו כאן לאחרונה. אבל לפחות לא האשמתי ציבור שלם ב"חתרנות". מי ישמע. ציבור שלם…
אם אתה לא ממש חזק בהבנת הנקרא, עדיף שלא תגיב. אם אתה לא בטוח – תשאל. התקפה ממש מעידה על רצינות ורצון לנהל שיחה.
וכן, אני מאוד רצינית. זבל פסיכולוגיסטי שמתיימר לומר אמירות כלליות לגבי האדם שמדבר איתך, ומשתמש בביטויים אוויליים להפליא כמו "אין לך סבלנות לטבע האנושי בכלל…" (מי שמך לנציג הטבע האנושי, אגב? ומהו הטבע האנושי הזה שאתה מדבר עליו? ידוע לך שיש אינספור הגדרות וויכוחים לגבי הטבע הזה, שאתה מרשה לעצמך לומר דבר כל כך כוללני?) (וזו רק דוגמא אחת מיני רבות מדבריך להיותך יתוש עוקץ, ולא איש שיח ענייני) מטרתו אחת – השגת ניצחון בוויכוח על ידי גימוד הצד השני. אני לא מתעמתת עם דבריך, מאחר ואני לא נכנסת יותר לעימותים לצורך העימות בלבד. עברתי את התקופה הזאת בחיי, וזה כבר משעמם מדי בעיני.
אני מחזיקה במדיניות של אי מחיקת תגובות אלא אם הן עוברות על חוקי מדינת ישראל. תגובותיך לא עומדות בקריטריון הזה, אז נותר לי רק לבקש ממך להפסיק לבזבז את זמני ולהציף את הבלוג שלי בדברים שאינם רלוונטיים לנושאים שהועלו בפוסט הזה או בכל פוסט אחר. מצידי תפתח בלוג שלם בישרא לעיסוק בניתוח משמיץ של אישיותי המושלמת והמיזנתרופית שלא סבלנית לטבע האדם כולו (ממילא תמיד טענתי שחתולים עדיפים), כדי לפרוק את הטינה הילדותית שלך כלפי, אם זה מה שיעשה לך את זה.
איזה תמונה אמורה להצטייר מאחת שפוסלת ציבור שלם כמאוננים ועבדים נרצעים ומביעה שינאה ותיעוב לאנשים ביניהם היא חיה ? אם יש לך הגדרה אחרת, אשמח לשמוע.
את קוראת לי ספאם, מכנה את הדיבור שלי זבל פסיכולוגיסטי, בלי שום ניסיון להתעמת עם מה שאני אומר לך ועכשיו את גם טוענת שאני מנסה לגמד אותך , נו ברצינות.
אם הדיאלוג הזה מעיק עליך, את יכולה מבחינתי למחוק אותו וכל איזכור שהייתי כאן והשקעתי מאמץ להבין אותך.
אין לי סבלנות לטבע האנושי בכלל… זה, איך אומרים, אחלה תמונה מצטיירת אצלך. רצינית, אינטליגנטית, אובייקטיבית, חסרת פניות, לא קשורה בשום צורה לטינה ילדותית וזריקת בוץ.
תגיד, אתה קורא לפעמים את הדברים שאתה כותב? שמת לב פעם לזבל הפסיכולוגיסטי המכוון אישית כנגד הכותב, שזרוע באבחנותיך המרהיבות, ולא קשור בשום צורה לשום דיון או אי הסכמה על נושא כזה או אחר, אלא לניסיון לגמד את האדם שעימו אתה מדבר ולהטיל בו דופי? ההבדל היחיד ביני לבין אורי קציר כאן הוא אורך הרוח.
טוב, די, מספיק. אני סיימתי.
את כל הזמן מדברת על התנהגות בוגרת, אז בואי ואסביר לך את הבדלי הגישה. אורי קציר מבין שכשאני מספר לו על התמונה שמצטיירת אצלי, לא מדובר בניגוח לשמו, אלא בניסיון לתת לו כלי לבחון איך הדברים שלו נקלטים בצד השני. אני חושב שזה פרודוקטיבי יותר מאשר להתלטף בנעימות ולהחליף הגיגים מכובדים, את לעומת זאת מעדיפה לא לשמוע ולהתייחס לכל מי שמעז להביע דעה נוגדת לשלך כאל אויב הבלוג, אם לא אויב האנושות עצמה. בסופו של דבר כל הטחת הבוץ שלי מסתכמת בטענה שאין לך סבלנות לא רק אלי, אלא לטבע האנושי בכלל, כפי שהוא מתבטא במציאות או בעולם הוירטואלי. זה דבר שאי אפשר לעשות אם רוצים להשפיע על אנשים. את חושבת שזו הטחת בוץ להצביע על הנקודה בה אני חושב שאת טועה ?
כן, זו היתה הטלת בוץ, שלא היה בה שום קשר לאיך שאני נראית מהצד על ידי אנשים רציניים, ענייניים ושמסוגלים להתדיין בצורה בוגרת. ואפילו כאלו שאינם חשים כלפי חיבה (איך אומרים, עם חיבה כזו, מי צריך שונאים). אבל בגלל שהמערכת לא מאפשרת לי לשחזר, עכשיו לעולם לא נדע. נו, שויין, חבל על מי שמת. עדיף שתחזור להשתלח באורי קציר. נראה שיש לו הרבה יותר סבלנות מאשר לי.
זו הייתה הטלת בוץ ?! עד כמה שזכור לי הבעתי בתגובה את החיבה העמוקה שאני חש כלפיך, אפילו התנצלתי על כך שברוב תמימותי חשבתי שהשתנת ואפשר לספר לך איך את נראת מהצד בלי שתתחרפני, אז הינה אני שוב מתנצל, ופוף ! הופך לספאם.
(תודה על העצה, אני לא נוהג לצאת מתחומי הבלוגוספירה )
קלמן, מחקתי בטעות את כדור הבוץ האחרון שלך, ואין לי מושג איך משחזרים אותו. אתה מוזמן לכתוב אותו שוב. אחרי זה, מבחינתי אתה ספאם, שמתאים יותר לפורום אקטואליה שם תוכל למצוא אנשים שישושו להתכתש איתך בבוץ. לי אין סבלנות, סורי.
קרנאור – אוננות בהקשר המנטלי והמילולי (אוננות במילים, כאילו) זה באמת שלילי. אוננות כפשוטה זה מעשה חיובי של אהבה עצמית, כמובן.
טל – לא אמרתי שאנחנו מוציאים את זמננו לבטלה. אמרתי שמבחינת המצב האובייקטיבי, נראה שלסיכוי לעשות מעשה שיוביל לשינוי אמיתי אין תשתית יותר מדי טובה. או אפילו סבירה. אבל מי יודע מה ילד יום, ולפעמים גם אבן אחת שנזרקת לאגם יכולה לעשות גלים.
נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות (נזיקין, מסכת אבות פרק א, פס' ז').
אני מאמין, כי יהי עלינו לצאת מהקשקת ולמצוא דרך אמיתית להשפיע. בינתיים, כפי שאמרת אנו מוציאים זמננו לבטלה….
הדרך, כך אני מוצא, עוברת דרך היכולת באמת לשכנע… לא רק לצעוק… אלא להגיע לשני, לדון איתו וביחד למצוא דרך. לא לחשוב שהאמת אצלך, ורק אצלך והשאר הם דבלים. האמת היא מורכבת וגדולה מכל אחד מאיתנו.
מהאנלוגיה משתמע שאוננות זה שלילי, כי ההקשר הוא בתור עיסוק מתמיד וחסר-תועלת.
לידיד – למה, מה הבעייה עם אוננות? האנלוגיה הרי לא טוענת שאוננות זה רע…
ומה בדיוק הבעייה עם העיצוב? לא הבנתי (אני דווקא מאוד מרוצה ממנו).
שרון – יש לך את המאמר, או שאני צריכה ללכת לספריה (איכס)?
גם אני חושבת שהבעייה בסופו של יום נמצאת בכך שאף אחד כאן לא מוכן להקריב שום דבר כדי להשיג את מה שמגיע לנו. נתתי את כל הדוגמאות למעלה – הונגריה, אוקראינה, תאילנד, איטליה, ויש לי עוד אינספור (דרום קוריאה, למשל, בימים אלו ממש. ואיך שכחתי את צרפת וחוקי העבודה), לקבוצות אוכלוסייה גדולות שפגעו בהם, ושלא ביטאו את זה במחיאות כפיים מנומסות ובהתפזרות מסודרת. זו הסיבה העיקרית לייאוש – אפשר להציע הרבה הצעות, כולל ההצעות שלי לגבי פעילות של חברה אזרחית, אבל הן כולן משולות כרגע לניסיון לטפל בסרטן באמצעות אקמול. ואיך שוברים את האדישות? ומהו הקו האדום שממנו והלאה אנשים כאן כבר לא יסכימו יותר לקבל את המצב? אלף פעמים כבר חשבתי שהוא נחצה, ואנשים קיבלו את המצב והמשיכו הלאה כאילו כלום. כאילו שאין עתיד, ולא יהיה.
יהיו ימים טובים יותר. באמת.
בינתיים, נודה אם תשני את העיצוב ככה שיהיה אפשר להוסיף את הבלוג שלך למועדפים.
ואם תוכלי לבחור אנלוגיה אחרת מאוננות, אני אודה לך. בתור אקטיביסט ומאונן.
יש מאמר מאוד מעניין לדעתי של אורי בן אליעזר על אי התפתחותה של החברה האזרחית בישראל. אומנם מ 1999, אבל עדיין רלוונטי במידה רבה. הוא טוען דברים דומים למה שאמרת. טענתו העיקרית שם היא כי הסיבה לאי ההתפתחות נטועה בכך ששלל הארגונים לא מייצרים אלטרנטיבה לשלטון ולכן הם לא מצליחים לעלות מעבר לרמת אגד הארגונים הנוכחית אל הרמה המיוחלת של חברה [אזרחית] (בן-אליעזר, אורי, 1999, "האם מתהווה חברה אזרחית בישראל? פוליטיקה וזהות בעמותות החדשות", סוציולוגיה ישראלית, 51-98).
דרך אגב, הפתרון לדעתי נמצא מעבר לגבולות המרשתת והדיבורים על עשייה, אלא בעשייה עצמה. ואנחנו, המעמד הבינוני המתהווה לא מקדישים מספיק מעצמנו, מהזמן שלנו, לעשות, לשכנע, להשפיע ולשנות.
ועוד הערה – אני מנסה לעורר כאן דיונים, ולא השתלחויות אישיות, גם לא בי. אני לא מוחקת תגובות, אבל אני בהחלט לא חייבת להתייחס לכל שטות לא עניינית, שאין בינה לבין הדברים שכתובים לעיל שום קשר, מאחר ולא מדובר בשום דבר ממה שציינת, מכיוון שגם מודעות לא מובילה בהכרח לידיעת "דרך הפעולה הנכונה", ובדיוק על זה אנחנו מנסים לדבר כאן. מה גם שכרגיל, אתה נכנס כמו פיל בחנות חרסינה בלי לדעת את ההקשר של "הדברים המזלזלים". ממש כמו לפני שני פוסטים, אז עוד הייתי סבלנית.
מילא היית תוקף עניינית את הדברים, אבל הערותיך על השפה שבה אני משתמשת ואבחנותיך לגבי אישיותי מעניינות לי את קצה האומביליקוס, וכמו שאמרתי לך פעם קודמת, אם לא טוב לך, תישאר מחוץ למטבח. כן, אני מושלמת, וכן, אני מיזנטרופית. ולא, לא חבל. אתה מרוצה? סבבה. שיהיה לך יום יפה. אני אשמח אם תנסח מחדש את הדברים כך שלא יראו כאילו שיש לך איזה grudge אישי וילדותי ואתה נכנס כדי לזרוק בי בוץ בכדורים שהולכים וגדלים, אלא כהתנהלות בוגרת של בן אדם שרוצה להשתתף בדיון, מאחר ולכל אדם מגיעה הזדמנות שניה, גם בסיבוב השני. אבל אם זה לא המקרה, זו התגובה האחרונה שלי אליך.
קלמן, איך בדיוק אתה רוצה שאני אתייחס אליך ברצינות כשבסיבוב הקודם הטפת באופן מאוד מתמיד לאסקפיזם? אני לא יודעת על מה אתה מדבר, מאחר ואין לי אמון בדבריו של מי שניסה לשכנע אותי בסיבוב הקודם שכל המשמעות של הרשת זה שחרור קיטור, "אוננות", ושעצם המחשבה שלי שאפשר לשנות משהו דרך הרשת היא קשקוש מוחלט. היהפוך כושי עורו?
על השאר – מאוחר יותר.
את מערבבת כרגיל מודעות עם ידע, ידיעת המצב אינה מספיקה כדי להניע לפעולה, לשם כך דרושה מודעות, כלומר היכולת לראות בראיה מקיפה וכוללת את המצב ואת דרך הפעולה הנכונה כדי לצאת ממנו.אצלך זה קיים, אם בגלל חינוך או סתם בגלל שאת מיוחדת, ובשבילך זה מובן מאליו, את מתוסכלת מפני שלא כולם כמוך, מה לעשות, מודעות זה לא דבר שאפשר לרכוש או ללמוד, גם אם תפציצי את האזרח המצוי בכל המידע על מצבה העגום של המדינה, זה לא ישנה את רמת המודעות שלו ולא יניע אותו לפעולה, במדינות הקומוניסטיות העבירו שיעורים מיוחדים לפיתוח מודעות סוציאליסטית, כמו שאת יודעת, זה לא כל כך תפס.
אז מה עושים, איך מעלים לעבד הנרצע את המודעות העצמית ? אין לי כמובן תשובה לכך, פיתוח המודעות העצמית הוא עניין פרטי של כל אחד, אף אחד עוד לא המציא שיטה להעלאת מודעות ציבורית. מה שבטוח, זה שאת קוראת להם בשמות משפילים על בטוח לא מקרב אותם. נוסף על כך, את פוסלת בזלזול את הפעילות בבלוגוספירה ומכנה אותה אוננות , בשעה שדווקא בפעילות הזו יש סיכוי להעלאת רמת המודעות.
על פי הניסיון הקודם איתך, אני מבין שאת לא יודעת על מה אני מדבר, את הרי מושלמת ולא זקוקה לשום פיתוח מודעות, קחי בחשבון שלא כולם כאלה, ואם הם כבר מנסים ומשתדלים, למה לזלזל ? יוצא בסוף שאת הומניסטית מיזנתרופית, לא חבל ?
גם בי פיעם הייאוש בשבועות האחרונים. הצטרפות ליברמן לממשלה עם מפלגת העבודה, וגם נאום גרוסמן שזכה למחיאות כפיים ותו לא, גרמו לי להתכנס בבועה החמימה שלי.
והיא אכן חמימה. האנשים שהולכים ברחוב הם לא מתים מהלכים. חלקם חיים לא רע בכלל. הם מנותקים ממה שקורה סביבם (מחוץ לתל אביב) וחיים את החיים שלהם, שהם לא רעים בכלל.
כשהאליטות ייפגעו, יהיה פה הרבה מאוד רעש. כרגע קצת יותר קשה להזיז דברים.
אני לא שותף לתחושה הכל כך פסימית שלך. מדינת ישראל היא לא גוויה מהלכת, ויש גם לנו הרבה מה לעשות. כפי שכתבת בפוסט הקודם, יש הרבה דברים לעשות, ולא צריך להמציא את הגלגל. אפשר לעשות קופי פייסט מפעילויות אחרות בעולם.
אני לגמרי מסכימה איתך בנוגע למקום שבו צריך להתחיל המאבק, ואני גם מסכימה איתך שהוא נוגע לרוב אזרחי המדינה. הבעייה היא, אם נסתכל על הדברים בצורה רציונלית ומפוכחת, שאי אפשר "לשחרר עבד נרצע". או לפחות אף אחד טרם הצליח למצוא את הדרך הלא אלימה, שלא כרוכה בסתירה העצמית של "נכריחם להיות חופשיים". ולפי מה שנראה כאן היום, מדובר באוסף גדול של עבדים נרצעים, ואוסף קטן ומפוזר ברוח של אנשים שרוצים לשחררם.
למרות היאוש שאוחז בי מדי יומיים, עדיין אני מסרבת להאמין שאין מה לעשות. אולי כי אני נציגתו של דור שהעבר הישראלי מפעם בנשמתו (סליחה על הפתטיות). אני יודעת שבתי מרגישה אחרת ממני. הארץ יקרה לה, אבל לא עד כדי כך שהיא תתעקש לחיות במדמנה.
הצטרפות לאירגון וולנטרי עושה טוב מעצם המפגש עם אנשים טובים – כאלה שאנו ממעטים לפגוש ביומיום. וזהו גם לב ליבו של המשבר – אובדן הסולידריות, האינדיבידואליזם, ויתור מוסדות המדינה על אזרחיה והפיכתם של רבים נטל כלכלי לדורות.
ה"אני מאשים" שלי מופנה ישירות לתפיסה הכלכלית שהוביל נתניהו (בעזרתם האדיבה של אולמרט, שרון ושאר "אדוני הארץ"), ומשם גם חייב להתחיל המאבק על החזרת המדינה לכלל לאזרחיה. והמאבק הזה, כרגע, נראה כמעט בלתי אפשרי. אנשים חסרי ביטחון כלכלי, שהמחר שלהם אינו ברור, והם נמצאים במאבק השרדות תמידי על חייהם וחיי משפחתם, לא יוצאים לרחובות. וכאלה הם, נכון להיום, מרבית אזרחי המדינה.