הפוסט הזה מוקדש לאיתי, בניסיון לעשות קצת סדר בוויכוח מתמשך בינינו, וכסוג של הבהרת עמדות (מצידי) לגבי המשך הדיונים בעניין (הפיזיים והווירטואליים). הדיונים האלו מתקיימים בעיקר בתגובות, אצל שוקי (לאחרונה כאן), בבלוג הקודם שלי (כמו למשל כאן) ולגבי כל הקונספט של "עבודה שחורה". זהירות – יצא לי ארוך…
כמובן, שהדיון הזה פתוח בפני כל מי שרוצה להשתתף בו.
נדמה לי שאנחנו מסכימים על כמה הנחות בסיסיות. באופן כללי ביותר, אנחנו מסכימים שהמצב חרא, ושצריך לשנות את המצב החרא. אני חושבת שאנחנו גם מסכימים שבאופן כללי, הממסד רקוב. המערכת הפרלמנטרית רקובה, הרשות המבצעת רקובה, הרשות השופטת רקובה, והריקבון חלחל לכל פינה.
נדמה לי גם שאתה, אני ושאר משתתפי "עבודה שחורה" מסכימים גם על האידיאולוגיה המנחה, שהיא בסופו של דבר מה שהביא להתכנסות הזאת שלנו, והיא ה"סוציאל-דמוקרטיה", או אם לדבר קצת בפאתוס – "הדרך השלישית", ה"טוב שבכל העולמות האפשריים", השילוב האופטימלי התפור לפי מידותיה של ישראל בין קפיטליזם לסוציאליזם.
המחלוקות העיקריות בינינו, או השאלות שטרם הצלחנו להגיע בהן לעמק השווה, הן, למיטב הבנתי:
* האם צריך לפעול דרך המערכת הממוסדת הפרלמנטרית הקיימת, כלומר, במקרה שלנו – מפלגת העבודה, או לזנוח אותה לאנחות, וללכת בדרך אחרת, חוץ פרלמנטרית?
* האם יש מקום ל"גם וגם" – איש איש ודרכו המועדפת – כמה פעילויות במקביל?
* מה המטרה הסופית, או אפילו הזמנית, של כל ההתארגנות הזאת?
אתה טוען (שוב, למיטב הבנתי) כי צריך:
* להתפקד בהמונים למפלגות הקיימות, כדי לסלק מהן את המושחתים ביותר ולקדם את הסבירים. המחיר הוא סטנדרטים יותר נמוכים, אך היתרון הוא התנסות חשובה בחוקי המשחק.
* ליצור תנועה אזרחית משפיעה ( עבודה שמאלה, סטנדרטים גבוהים, חשיפת ערוות המערכת כולה).
* במקום להתווכח על אסטרטגיה, הדברים יתנהלו במקביל ובתמיכה הדדית.
בדבריך מופיעות גם ההנחות הבאות:
* 20 איש מספיקים כדי להוביל מסע ציבורי לשינוי מבפנים.
* קולות חדים, ברורים ומאוחדים הם בדרך כלל קולות שטובים בלתבוע דברים אך לא בלהשפיע.
* יש יתרונות בעמימות, ובשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים.
* עשייה אזרחית חייבת להיות מגובה במלקחיים המאיימות להיסגר סביב הביצים של הפוליטיקאים, אחרת הזעקות וההתרעות הן חסרות השפעה.
הדרך המועדפת עליך היא התפקדות למפלגה קיימת, דהיינו – מפלגת העבודה. וניסיון לשינוי מבפנים. מכאן יוצא שאתה גם מניח שעדיין קיימים בגוף הפרלמנטרי הזה "אנשים סבירים".
זו כבר ראשית המחלוקת בינינו. סיפור ליברמן הוכיח לי סופית שאין במפלגה הזאת דבר כזה, "אנשים סבירים". הסיפורים סביב ההצבעות, ההתפקדויות וההתנהלויות הכספיות של בכירי המפלגה הזאת מוכיחים לי סופית שאין כל דרך שתוכל באמצעות 20 איש, וגם לא באמצעות 2,000 איש, לעשות במפלגה הזאת שינוי אמיתי. בטח שלא בכללים.
כשהגזבר אומר דברים שלא מוצאים חן בעיניהם, הם פועלים להדחתו. והוא כבר 200 שנה שם, לא מאתמול. כשנראה להם שעדיפה להם הצבעה גלויה, הם משנים את החוקים. אותו דבר גם לגבי הניסיונות לבצע שינויים בתאריכי הפריימריס או בתאריכי ההתפקדות.
זה משחק שאין לך שליטה עליו, ואתה עלול – למעשה, צפוי (אם אנחנו אנשים רציונליים שמסתכלים למציאות בלבן של העיניים) – לגלות עוד שנה שבזבזת את האנרגיות החיוביות שלך לריק. ואני חושבת ששנינו יכולים להעריך מה יהיה המחיר של בזבוז כזה ברמה האישית.
***
לגבי העמימות, הפשרות והצנזורה העצמית, אני אסתכן בלחזור על עצמי ואצטט את מה שכתבתי בתגובה אצל שוקי, כי זה דבר מאוד קריטי בעיני:
עוד דבר שמאוד מטריד אותי בדבריך היא האמירה שלך לגבי הדיון בין הצודקים והטהורים לבין "אלה שמבינים שבשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים". אנחנו מתפשרים על איכות חיינו וזכויותינו במדינה הזאת כבר יותר מדי שנים, ומצנזרים את עצמנו ברמה שסירסה את החברה הזאת עד לייאוש עמוק. אל תערב בין צדק לבין טוהר. טוהר זה שטויות, משהו צבוע שלא קיים במציאות. צדק זה כבר משהו אחר. ולכל פשרה חייב להיות קו אדום, שאם עברת אותו, התפשרת את עצמך למוות.
***
עוד דבר שיש לנו מחלוקת די עמוקה לגביו הוא ה"פואנטה" של כל זה. לי נראה שהדבר המרכזי שלפחות עבורו חשבתי שהתכנסנו – העובדה שנבחרנו חתמו איתנו על חוזה והתנערו ממנו במהירות רבה מהרגיל אפילו בישראל – העובדה שהם, פליין אנד סימפל, שיקרו לנו בפרצוף, קיבלו את הקול שלנו על סמך מצג שווא, ומאז שקיבלו את 19 המנדטים שלנו, פועלים אך ורק בכיוון המנוגד לכל מה שהצבענו עבורו.
הפואנטה בעיני היא לא לדחוף הצעת חוק כזו או אחרת. הצעות חוק, חוקים, יש כאן בשפע. זו המשמעות של מערכת פרלמנטרית שלא מתפקדת – חוקים פופוליסטים בשפע, אכיפה – זירו. נאדה, גורנישט. חוק שכר מינימום הקיים, לא ה-1,000 דולר ולא התוספת המגוחכת שקיבלה העבודה במו"מ הפרלמנטרי, מופר על ידי אחוז מפחיד של חברות. יש חוקי עבודה? אז יש. היתה הורדה במע"מ? אז היתה. יש פיקוח על בנקים? אז יש. חוק להגנת הצרכן? יופי. ואתה רוצה לומר לי שעוד הצעת חוק שמגישים שלי יחימוביץ' או רוחמה אברהם או רונית תירוש או משה שרוני, שעוברת בקריאה טרומית, ונשלחת מיידית לדסקים של כל מערכות העיתונים המובילים, זה מה שיעשה את השינוי?
השאלות שאני רוצה לקבל עליהן תשובה יותר מפורטת ממך בהקשר הזה הן:
איפה בכל הדברים שאתה אומר אתה מציע לקדם את הדבר הבסיסי ביותר – תווית מחיר שמוצמדת לאי עשייה – אי עשייה פרלמנטרית (נוכחות בוועדות וכו') או בעיטה בהבטחות לבוחר? ולמה בדיוק הפעולה הפנים מפלגתית תשפיע יותר מאשר הפעולה במישור הכלל דמוקרטי, כלומר – לא קיימת את מה שהבטחת, בבחירות הבאות תיעלם? מה הופך את מפלגת העבודה למשהו שיש לו חשיבות כשלעצמו? והחשוב ביותר, משהו שלא ענית לי עליו קודם – האם היינו מנהלים את הדיון הזה אם פרס היה נבחר בשנה שעברה לראשות העבודה?
***
אתה אומר ש"אין די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור. צריך גם כוח ממשי, וכרגע עוד אין לנו כוח". ממה שאני רואה בעולם, יש הרבה די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור. זעקות כאלו, חשיפות ערווה כאלו, הן כוח משמעותי שמוציא עשרות ומאות אלפי בני אדם לרחובות כדי לתבוע את המגיע להם ולהשיג הישגים. והם משיגים הישגים. בזכות "קול חד, חזק, מאוחד ומשפיע". נדמה לי שאם מוציאים את הראש רגע מהביצה הלוקלית, שאינה חזות הכל, רואים שהאדישות של הציבור הישראלי אינה תופעה נורמלית בעולם, אלא דווקא חריגה.
***
לעניות דעתי, הסיבה שמפלגת העבודה נשארה בממשלה עם ליברמן היא בהחלט כי יושבים בכנסת 19 חארות חסרי עמוד שדרה. לובי או לא לובי. אני חשה שאתה משלה את עצמך כאן, ומוכר לעצמך רציונליזציות, גם לגבי השחיתות. אני משוכנעת שאפשר היה להתנהל אחרת, ועדיין להישאר בממשלה. כנ"ל לגבי משרד הביטחון ומשרד האוצר.
אכן, הגיע הזמן שתומכי הסוציאל-דמוקרטיה והמינהל התקין יהיו אלה שמחזיקים את חברי הכנסת בביצים. אני לא יכולה להסכים יותר. איפה התומכים האלו, חוץ מאיתנו, כמובן? אם נעשה הפגנה ונקרא להם לדגל, כמה יגיעו?
***
כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם הם יפים וטובים. אבל לדעתי, הם לא נוגעים בפואנטה האמיתית. אם אתה זוכר, פעם, מזמן, דיברנו בתגובות אצלי לגבי מכתב שכתבתי לעמיר פרץ בתחילת המלחמה ולא רציתי לשלוח אותו. שאלת אותי אז מה אני רוצה שיעשו המילים שאני יורה, ואמרתי לך:
"הפנטזיה שלי זה לעורר מספיק זעם בחצי מיליון איש שיצאו להפגין בכיכר רבין (בניגוד לבן אדם וחצי בשדרות ח"ן). אני מאמינה שרק באמצעות יצירת התעוררות רחבת היקף בחברה האזרחית אפשר להזיז משהו אצל הפוליטיקאים. הרעיון של המכתבים הוא נהדר בסך הכל, ובהחלט יכול לסייע (אמנסטי השתמשו בקמפיינים של מכתבים, למשל, למאבק בכל מיני דברים חשוכים אפילו יותר מפרץ), אבל אני לא יכולה לראות איך אפשר להשתמש בדבר כזה מבלי שהוא מבוסס על לפחות מינימום של מעורבות פעילה של מספר גדול של בני אדם".
זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי.
"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים".
זה המפתח בעיני – לאחוז בהמונים. איך עושים את זה? על זה צריך לדבר.
(נדמה לי שרציתי לסדר, ויצאתי מבלגנת. ומאריכה יתר על המידה, אבל הבטחות צריך לקיים…)
א. איפה ראית דבר כזה שישה מטר עד 2020? אני לא שמעתי. הבעיה הקצת יותר גדולה היא איום על יציבות האקלים – שמשמעותה היא איום על אספקת המזון. בכל מקרה, הנקודה היא שבניגוד לזמנים של קיינס ומרקס, אי אפשר להתייחס לסביבה כאל דבר שהוא נחמד והוא לצרכי נופש, או כדי שיהיה ירוק בעיניים. אם יש בלגן בסביבה, הכלכלה והחברה לא מתפקדות (ע"ע ניו אורלינס).
ב. את בטוחה שאת לא מתבלבלת עם דנמרק? אשמח לראות הפניות. בכל מקרה, רוב האנרגיה של נפט לדוגמה לא הולכת לחימום בתים או לחשמל, אלא לתחבורה (כ 75 אחוז מהנפט משמש לזה). הבעיה שפיזית, סוגי אנרגיה אחרים, כולל גם המתחדשות, מספקים החזר אנרגיה נמוך יותר על אותה כמות של השקעה אנרגטית – ולכן העתיד צפוי להיות יותר דל באנרגיה – מה שאומר בעיה (מיתון עולמי, אינפלציה, מלחמות ועוד מרעין בישין). בכל מקרה, זה יופי שהם עושים את זה, וחבל שאצלנו לא. אבל אם לא נדבר על זה, (כי זה לוקסוס), זה לא יקרה אף פעם.
ג. גם אם טובי המוחות משקיעים בזה מחשבה, עדיין בסוף אפשר להסביר את זה לילד אינטליגנט בן 12. לא סותר. חזון לעתיד אף פעם לא היה פאסה. הוא תמיד כאן, אבל בתחפושות אחרות. הקפיטליזם לא מצליח בגלל שיש לו תאוריות יפות, אלא בגלל שהוא נותן לאנשים תקווה לשיפור ושהוא מגשים להם חלק מהתקוות האלה. לדעתי הסוף של זה יהיה רע מאוד, אבל אנשים מעדיפים לחגוג ולא להסתכל קדימה (או הצידה). פרס נמצא בדיוק במקום בו הוא ראוי להיות – הוא התעלם מהמציאות והיא התפוצצה לו בפנים. חזון זה לא חלום באספמיה אלא תכנון לעתיד. תכנון זו לא מילה גסה.
ד. אופס טעות שלי. בכל מקרה, יש מוסכמה שהשוודים כן הופכים להיות פחות סוציאל דמוקרטים (ממה שהם היו בעבר). אשמח אם תוכלי להפנות אותי למקורות בנושא זה.
ה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות ברמת מדינה, אפילו ברמת המחקר והמדידות. מדידה של GPI או טביעת רגל אקולוגית לדוגמה. גופים בינלאומיים חזקים לא יפתרו את הבעיה (גם אם לא היתה ארה"ב לסרס אותם) – שטמונה בנטיה של המערכת לצמוח ולגדול. נניח שכל האנשים במדינת שבדיה או אפילו בעולם נהנים מהכנסה זהה. זה פותר המון בעיות, אבל משאיר אותנו (כמעט) באותו המקום מבחינת בעיות אחרות. הבעיות האחרות (התחממות כדור הארץ, זיהום, התדלדלות משאבים, הרס המערכות הביוספריות) לא מחכות למין האנושי שיהפוך לחכם יותר – מבחינתם להציף שדה ריק או להציף עיר זה בדיוק אותו הדבר.
ו. פרידמן לא יותר צודק מקיינס, (מבחינתי שניהם טועים כמעט באותה המידה). הנקודה היא שאת התורה של פרידמן מלמדים בכל כיתה. לשמאל יש הרבה הוגים, פילוסופים, היסטוריונים ואנשי רוח, לימין יש תורה כלכלית מימון תאגידי וגדודי כלכלנים שינהלו את הכסף ויסבירו לכולם למה זה טוב ולמה זה "מקצועי".
ז. הכלכלה היתה מאוד מורכבת גם במאה ה17 והיא עדיין מאוד מורכבת היום. את אולי מתכוונת שניהול משק על ידי מדינה הוא דבר יותר קשה בגלל כוחות עולמיים. אחת הבעיות היא שאנחנו בכלל לא קרובים להבין את הכלכלה, היות ו99% ממה שנכתב עליה שווה פחות מהפיקסלים על המסך הזה, היות והיא מבוססת על הנחות יסוד לא נכונות.
ח. הקשר לגמד עם המגפון ? כשאין תוכנית ושום דבר לא ברור, אפשר להבטיח מהיום עד מחר, אבל תכלס מרגע שנבחר מישהו הוא לא יכול לעשות הרבה (בהנחה שהוא היא רוצה לעשות משהו) חוץ מלהצטלם ולמנות מקורבים. לשמאל (העולמי) היום אין אג'נדה (כלכלית-חברתית- תרבותית- פוליטית). זה אולי כואב ועצוב, אבל זה גם די נכון.
א. עליית פני הים ב-6 מטר לפי הערכות שמרניות עד 2020, וככל הנראה באופן פתאומי ולא לינארי, זו בהחלט אחת הבעיות הראשונות שלנו.
ב. המטרה ששבדיה הציבה לעצמה זה לא "יופי", אלא יעד בר השגה, מאחר וכבר היום כרבע מתצרוכת האנרגיה של המדינה מגיעה ממקורות מתחדשים, ורק 8% מהבתים משתמשים בנפט ופחם לחימום – כל השאר משתמשים באנרגיה נקייה.
ג. לא, זה לא חייב להיות ברמה של סיפור שאפשר להסביר אותו לילד אינטליגנטי. זה חייב להיות ברמה של פרוגרמה שטובי המוחות השקיעו בה את מיטב שנותיהם. כשמדובר בתוכנית של מדיניות כוללת, הייתי מעדיפה שילד לא יבין, אבל שזה יעבוד. ועם זאת, זה לא חייב להיות מובן רק לפרופסור באוניברסיטה, אם תשקיע מספיק בחינוך כך שרוב האוכלוסיה תהיה מסוגלת להתמודד עם זה. חזון לעתיד זה כבר מזמן פאסה, בעיקר אחרי שכל כך הרבה חזונות כל כך יפים הפכו להיפך המוחלט ממה שהבטיחו. לאנשים נמאס מהבטחות השווא האלו, ואין להם סבלנות לחזונות. תראה איפה פרס נמצא היום…
ד. לשבדים אין נפט. אתה מתבלבל. לשבדים יש קצת מתכות וקצת עץ, והמגזר הכי גדול במדינה והאחראי על רוב התפוקה והייצוא הוא מגזר ההנדסה (50%!). לנורבגים יש נפט, וגם כן, יש להם 1% ממאגרי הנפט שבעולם, מה שלא מפריע להם להיות יצואני הנפט השלישים בגודלם בעולם, בגלל שיטות ההפקה היעילות שלהם. אם היית קורא את הצעת התקציב של שבדיה לשנת 2006, לא היית אומר שהם הופכים לפחות סוציאל-דמוקרטים. גם הימין במדינות סקנדינביה הוא מהסוג שיחוקק חוק שיסגור חברות שלא מחזיקות 40% נשים במועצות המנהלים שלהם.
ה. אף מדינה לא יכולה להתייחס לנושא הסביבה ברצינות לבד. אתה יודע ואני יודעת שמדינה, תהיה התייחסותה לנושא רצינית ככל שתהיה, לא יכולה לתת תשובה לבעיה גלובלית, שאיך קראתי פעם באיזשהו מקום, "לא עוצרת בברז של המנכ"ל". הבעיה שאתה מצביע עליה כאן לא נמצאת ברמה המדינית, אלא ברמת אי קיומם של מוסדות גלובליים רציניים ובעלי שיניים שיכולים להתייחס לעניין בצורה רצינית. כל עוד אין לאו"ם או למוסדות דומים שיניים אמיתיות, שום רצון טוב לא יעבוד.
ו. הגמד עם השפם לא קשור לזה. והוגי הדעות של השמאל הם מאוד רציניים. הזמנים אינם אותם זמנים שבהם פעל מארקס, ואפילו לא אלו שבהם פעל קיינס. הידע שיש לנו היום, תהליך הגלובליזציה, כל זה, הופך את המצב שבו אנו פועלים לכל כך הרבה יותר מורכב ורב-משתנים. זה שהוגים כמו פרידמן אומרים too bad for reality וכופים את ה-too bad שלהם באמצעים פוליטיים, לא הופך אותם לרציניים יותר מאנשים כמו שטיגליץ או סן, אלא רק ליותר חזקים זמנית. שוב, הכל פוליטיקה, והגלגל תמיד יכול להסתובב (והוא מסתובב).
ברור שאפשר לנסח את הכל בסיסמאות. השאלה היא האם הסיסמא היא stand alone או לא.
א. אני לא יודע על קרחונים בקוטב הצפוני, אבל לי אישית נראה שהקרחונים הם אחת הבעיות האחרונות שלנו.
ב. שבדיה הצהירה על מעבר לאנרגיה מתחדשת עד 2020 של אנרגייה לחשמל. , כל הכבוד להם
http://hesderim.org/wikicritic/index.php?title=%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%9E%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%A0%D7%AA_%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7_%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9_%D7%91%D7%A0%D7%A4%D7%98_%D7%A2%D7%93_2020
ג. סוציאל דמוקרטיה – פעם הייתי שם, ואפשר גם אפשר. זה לא חייב להיות בצורה של סיסמא, אבל זה חייב להיות בצורה של סיפור, נרטיב שאפשר להסביר אותו לילד אינטילגנטי ברבע שעה וגם לפרופסור באוניברסטיה ב3 שעות או בשלוש שנים. זה מה שהקפיטליסטים\נאו קלאסיים\ נאו ליברלים עושים – הם מציעים חזון ותקווה לעתיד. כל עוד "הסוציאל דמוקרטים" לא יעשו דבר דומה הם יזכו להצלחה דומה שזכו לה המתנחלים בקרב היהודים בא"י – לא היה לה חזון שימשוך את המסות ולכן הם הלכו ונהיו מנותקים מהעם – עדיין יש להם כוח – אבל אין להם משוהו שיבטיח לאנשים אור בקצה המנהרה.
ד. עם כל הכבוד לשבדיה, צריך גם לחשוב קצת השבדים מצליחים בין היתר בגלל עתודות הנפט שהיו להם (והם ניצלו בחוכמה בניגוד לדוגמה למדינות המפרץ) , בגלל כמה תאגידים רב לאומיים שמכניסים כסף למדינה וגם הם הפכו להיות מדינה הרבה פחות סוציאל דמוקרטית. – זה לא בדיוק דגם שיכול להתאים לכל מדינה, כמו שארה"ב היא לא בדיוק דגם קפיטסליסטי מוצלח לישראל (בהנחה התאורטית שהיה יכול להיות דגם קפיטסליטי מוצלח).
ה. כל המדינות כיום – סוציאל דמוקרטיות, קפיטסליטיות וסוציאליסטיות לא מתייחסות לנושא הסביבה ברצינות – אם הן היו, הם היו מדברים על דברים כמו "טביעת רגל אקולוגית" או לעבור לכלכלה בת קיימא או איך לייצב את התפוקה הכלכלית. אמנם המצב באירופה מבחינת הגות וכו' טוב יותר מאשר מדינות כמו ארה"ב, אבל לא הייתי מוציא את בקבוקי השמפניה עדיין.
ו. הנקודה היא שמאז מארקס וקיינס, לא קם לשמאל הוגה דעות, או אפילו הוגי דעות בזרם כלשהו שהצליחו לייצר חלופה הגיונית ופופלארית (ובטח שאני לא רוצה להתייחס לדרך השלישית, שהיא בעצם הדרך הרביעית, כי סוציאל דמוקרטיה בעצמה היתה אמורה להיות הדרך השלישית). אז יש את שטיגליץ , ואת אמרטיה סן, ואפילו יש את מנפרד מקס ניף, אבל "קביעת דרך אופטימלית, מושכלת וגמישה עד כמה שניתן להשגת יעדים “אנושיים”, היא בדרך כלל כל כך גמישה ונתונה לפרשנות , עד שכל אחד , כולל הגמד עם השפם והחתרן הבלתי נלאה יכול ללכת איתה ולהרגיש בלעדיה.
הכל אפשר לנסח באמצעות סיסמאות.
לכאורה, הנאו-ליברליזם הוא הכי אנטי-סיסמאות שאפשר. מי שחושב שקל למכור להמונים את 'נקצץ את כל השירותים שאתם נהנים מהם', טועה. זה עניין של להנחיל את השפה שתאפשר את המכירה.
זה היה יכול להיות נכון, אם היית מחליף את המילים "סוציאל-דמוקרטיה" ב"סוציאליזם" (ישן וכו'). דרך של "סוציאל-דמוקרטיה" אי אפשר לפרט ברצינות באמצעות סיסמאות. רק את הרעיון הכללי עצמו, ולזה אף פעם אין משמעות אם לא עוברים אחר כך לקונקרטיזציה שלו. לפחות מיטב הבנתי, מדובר בקביעת דרך אופטימלית, מושכלת וגמישה עד כמה שניתן להשגת יעדים "אנושיים" (יעדים שקשורים לבני אדם ממשיים, ז"א), בסביבה של גלובליזציה. ברור שאקולוגיה היא שיקול מרכזי כאן, ואין מדינה סוציאל דמוקרטית שלא מתייחסת בצורה רצינית לעניין (שבדיה, למשל, כנציגה השאפתנית ביותר בתחום (לפחות למיטב ידיעתי), קבעה יעד קונקרטי למעבר לשימוש באנרגיה מתחדשת לאספקת כל צורכי האנרגיה של המדינה, בלי להקים כורים גרעיניים חדשים, ותוכנית כיצד לבצע את זה). אם כי אחרי ששמעתי מה ששמעתי בעניין הקרחונים בקוטב הצפוני, אני שואלת את עצמי האם בכלל יש טעם להמשיך בשיחה הזאת או פשוט להעביר את עשרים השנים הבאות בחגיגות לקראת הסוף.
תסלחו לי בבקשה, אבל לא קראתי את כל כולו של הפוסט הארוך אלא רק חלקים ממנו. ולכן יכול להיות שאני אדבר שטויות.
נראה לי שהבעיה הראשונה היא קודם כל להגיד מה הדרך. להגיד "סוציאל דמוקרטיה", או "דרך שלישית" זה בעצם לזרות חול בעיני הציבור ובעיניים של עצמנו (המשתתפים בדיון). כי מה זה בעצם אומר? שמעון פרס הוא לא נשיא האינטרנציונל? עם כל הכבוד לבעיות התארגנות ולכוח של האוצר-הון-שלטון, אחת הסיבות העיקריות שהם מצליחים עם האג'נדה שלהם היא שיש להם סיפור קליט (השוק החופשי יגרום לצמיחה וכולם יגיעו לאורגזמה של מוצרים). נרטיב – כמו שיש לכל דת או אידאולוגיה שהצליחה להתפשט – תאור של איך העולם נראה, מהו "טוב" ומהו "רע", ואיך לקדם את העולם לכיוון "טוב".
זה לא תנאי מספיק כדי לגרום לשינוי. יש עוד הרבה גורמים כמו היכולת להעביר את המסר, היכולת להתארגן וכו'. אבל זה תנאי הכרחי. וכרגע, אתם (הסוציאל דמוקרטים ה"ישנים" (תסלחו לי, אלו שלא מבינים שהאקולוגיה היא שחקן מפתח בכל הסיפור שמשנה את כל התמונה בכל תחום,או שלהמשיך לדבר על כלכלה בלי להתייחס ישירות לתאגידים לדוגמה באופן מפורש זה פשוט לא מתאים במאה ה 21) וגם אני (דמוקרטיה ישירה-בודהיזם-קיימות) לא נמצאים במקום שבו אנחנו יכולים להעביר את המסר שלנו בצורה פשוטה וברורה. (הצעה – תנסו לעשות חוברת או דף אחד בנושא שיראה משכנע ורלוונטי).
כל עוד תעשו לעצמכם הנחות (נוסח " והדגש האחרון שלה על עניין האקולוגיה (שני חברי כנסת מתוך שלושה זה די דגש) הופך אותה גם לקצת יותר אזוטרית מזה (ואני לא ממעיטה לרגע אחד בחשיבות הנושא הזה") – אז בסוף לא הבנתי אם אקולוגיה זה דבר חשוב או לא? ) לא תגיעו לשום מקום.
צפויה, לא צפוי.
עכשיו אנחנו תיקו 🙂
אני מניחה שהמנחה שלך לא צפוי להגיע לכאן, אז סודך שמור עימנו…
תוקנתי. מחקי 'פוליטי', כתבי 'מדינתי' (governmental. ממשלי?)
רק על תגלי בבקשה למנחה שלי לתיזה. זה עלול לעלות לי בכמה נקודות 🙂
מה פתאום? ה-NGO הם פוליטיים מאוד. הם לא ממשלתיים, לא מפלגתיים, אבל פוליטיים מאוד. נראה לי שאתה בוחר להשתמש במושג "פוליטיקה" כדי להגדיר תחום מאוד מצומצם בתוך הפוליטיקה. מעמדם הלא ממשלתי ולא מפלגתי, אגב, הוא בדיוק מה שמקנה להם את היכולת להפעיל לחץ כבד יותר על מערכות של פוליטיקה פרלמנטרית ולהשיג הישגים. זו שאלה של בחירה בין לעצב את הפוליטיקה מהסוג שאתה מדבר עליה – להוביל אותה, או להיגרר אחריה.
טוב, נראה שאפשר לסכם בשני משפטים:
א. נחיה ונראה
ב. נקווה שאת צודקת
השאלה שמטרידה אותי היא האם העדפת הNGOS היא לא נטישת הפוליטיקה, ולכן למעשה ויתור מראש על הקרב הכי חשוב.
אגב, לגבי "ציבור הצרכנים" ויכולת הפיקוח שלו, אתה טועה. חלק מה-NGO האלו הם מוסדות מחקר ופיקוח, עם תקציבים לא קטנים ויכולת לא מבוטלת להשפיע השפעה רצינית על דעת הקהל, ובמקומות אחרים שאינם ישראל, יודעים לעשות חרמות כמו שצריך.
מאיפה שאני נמצאת (מעקב יומיומי שוטף אחרי מה שקורה בכלכלה העולמית) אני רואה הרבה התפתחויות חיוביות מאוד. גם בעניין סין. זה בדרך כלל מתחיל מהפה לחוץ, אבל בדרך כלל גם זה מספיק כדי שיתחילו להיווצר שינויים אובייקטיביים במציאות בפועל. ויותר קשה "לקנות אותם" מאשר בעבר, מאחר וגם בצד השני יש כוחות אינטרסנטים לא קטנים. להגיד שאני לגמרי אופטימית, ושאני לא יודעת שזה עניין שביר שלא מאוד קשה להרוס (נגיד, באמצעות איזו מלחמה עולמית טובה) יהיה שקר. אבל לעניות דעתי – זה קורה, אי אפשר לעצור את זה, וזה יכול להסתכם במשהו טוב.
לגבי תנועה גלובלית, יש יותר סימנים שמתגבשת תנועה אזרחית פוליטית גלובלית מאשר תנועה ממוסדת פוליטית גלובלית. אבל אני בהחלט מסכימה איתך שפוליטיקה גלובלית ממוסדת עם שיניים היא בהחלט דבר נחוץ כאן (ולמעשה, זו ה-שאיפה). גם בתחום הזה קורים הרבה דברים, וקשה מאוד להעריך היום איך בדיוק זה ייגמר, לאן בדיוק זה יגיע. השאלה היא רק האם אנחנו רוצים לשבת ולהשקיף על התהליכים האלו מהצד, או להיות חלק מהם, בכל דרך שבה נוכל.
כמובן שעשור זה זמן קצר לשינוי היסטורי.
אבל עשור זה בהחלט זמן שבו אפשר להתחיל להעריך לאן הולכים העניינים. ובינתיים כל מה שאני ראיתי זה איך מצליחים לגרום לחברות לעבור מאינדונזיה לסין כדי להתחמק מפיקוח.
אולי אני פסימי, אבל כל הבדיקות והדירוגים האלה נראים לי כמו כסת"ח – נסדר חזית יפה למפעל, נשלם קצת ל'מפעילים' ה'אובייקטיביים', ויפי הנפש בקולג'ים יקנו אותנו שוב.
נקווה שאת צודקת ואני טועה, אבל אני מעריך שעד שלא תקום תנועה פוליטית גלובלית – קרי, כוח ממשלתי או בין-ממשלתי שמסוגל לעשות רגולציה – הכל ישאר מראית עין. ציבור צרכנים, מעצם הוויותו, לא יכול לתת פיקוח אפקטיבי.
"עשור" זה דבר מאוד חדש במונחים של תהליכי שינוי היסטוריים. ואני גם לא ממש יודעת על מה אתה מדבר בנושא ה"שיא" של ההפגנות בסיאטל. החבר'ה האלו, מבחינת היקף ההשפעה שלהם, רק הולכים ומתחזקים מאז ההפגנות האלו ב-1999. זה הצליח להם – הם הצליחו להחדיר את האג'נדה שלהם באופן חלקי ואפילו אם רק פופוליסטי עכשיו ללב ליבו של הממסד. תקרא על הרפורמות שרודריגו ראטו מדבר עליהן, תשמע את הביקורת היותר ממוסדת, תראה את כל מה שקרה סביב הכישלון של שיחות דוחא. בחייך, זה שהם פחות צריכים להפגין היום, זה שיש את הפורום החברתי העולמי, כל הדברים האלו, זו הצלחה די מרשימה, ורק ההתחלה של העניין.
אני לא מבינה – חשבתי שאנחנו לא מדברים על לעשות שינוי באמצעות מטה קסם מהיום למחר. את דו"חות האחריות החברתית והבדיקות והדירוגים אתה מכיר, אם כבר הזכרת את נייקי ואדידס? תהליך שיפור במערכת כל כך מורכבת שהמשבר בה הוא כל כך עמוק לעולם לא יקרה תוך עשור בלבד מיום התחלתו.
יונית – אני לא יודע למה את חושבת שמדובר במשהו חדש. נו לוגו הוא כבר בן 6 שנים, והוא מתאר את התהליכים האלה כדברים שקורים מזה זמן. ההפגנות בסיאטל, שיא שלא שוחזר מאז, היו ב-1999. כלומר – מדובר בתהליך בן עשור לפחות, ואולי יותר.
בינתיים אני רואה בעיקר מס שפתיים לארגונים האלה. מחרימים את נייקי, רק כדי לקנות נעליים שילדים תפרו עבור אדידס.
פינגבאק: לא שומעים! » ארכיון » קלחת החברה האזרחית (או: למה צריך גם וגם)
פינגבאק: בלוגדיבייט
פינגבאק: מבט פילוסופי » ארכיון בלוג » על רעיונות נפיצים
ואגב, לא, הם לא הבינו כלום. הם פשוט עוד לא הבינו את הרעיון של "חברה אזרחית".
אני לא אענה עכשיו ברצינות, כי אני צריכה ללכת בקרוב, אבל אני רק אומר בתגובה ספונטנית שקראתי לזה "באז וורד" בצחוק. זה רחוק מאוד מלהיות "באז וורד", והפעילויות שמתרחשות בתחום בעולם, כתגובה למגמה הכלל עולמית של שחיקת מעמד ה"ממסד" (ולא במובן של שחיקת מעמד הממסד הנצחי בעיני פסאודו-אנרכיסטים ורודי שיער, אלא במובן של משבר האמון הכללי – וקצרה ידי מלפרט בעניין כאן), הן מרחיקות לכת מבחינת פוטנציאל ההשפעה שלהן. אם כי, כמובן, קשה מאוד להעריך את ההשפעה העמוקה וארוכת הטווח של משהו שנמצא יחסית בראשיתו.
אני מפחד מאוד מהתופעה של התלהבות סוחפת מהבאז וורד החדש ששמו חברה אזרחית ואז אכזבה מהירה.
זה לא שונה מלהתלהב בנובמבר 2005 מעמיר פרץ – סופסופ שמאל חברתי "אותנטי" שיביא לנו מפת דרכים חברתית, או ב-1999 מאהוד ברק (סליחה על ההשוואה) – סופסופ מנהיג חזק לשמאל שיביא לנו קולות מהמרכז בעזרתם יוכל לעשות הסדר קבע עם הפלסטינים ולצאת מלבנון בהסכם.
דווקא לאחר שאת (ואני) היינו במתלהבים מהפוטנציאל לשינוי במדינה, שסימלה בחירתו של פרץ,
עלינו להיות מסוייגים וזהירים ולא לנסות להמר שוב על כל הקופה על משהו שיעילותו בארצנו לא ברורה.
שימי לב לתופעה החזקה מאוד של הזמן האחרון של הליכת חברי ארגוני חברה אזרחית אל תוך הפוליטיקה. הם כנראה הבינו משהו שאת ואני לא מכירים. ברוב המקרים לא הצליחו להיכנס לכנסת מכל מיני סיבות.
בעבודה:
עמי איילון (חברה אזרחית אותנטית או קרש קפיצה?)
יובל אלבשן
תמי מולד חיו
יהודה אלוש – שכונות
איתי פנקס (פוקד מאות מהקהילה הגאה למפלגת העבודה)
בתפנית:
עוזי דיין (חברה אזרחית אותנטית או קרש קפיצה?)
יצחק ג'קי אדרי – עובדי קבלן
במרצ:
יואב קריים ממטה מאבק הנכים
שאול אריאלי יוזמת ז'נווה
בחד"ש: דב חנין
וודאי שכחתי עוד
מקס הזועם כתב לך יפה לדעתי – להבנתי גם כן בעד "גם וגם" ולא "או זה או זה"
אני לא יודעת אם זו הערכת יתר. בכל זאת, ההתעוררות האחרונה בתחום היא יחסית חדשה, כמה שנים ספורות בלבד, ובהחלט בהקשר של הגלובליזציה, ולמרות זאת נראה שיש להם כמה הישגים בולטים, ושהם בהחלט מתחילים לתפוס מעמד שהולך ומתחזק.
וזה ממש לא נכון שהכלבים נובחים והשיירה התאגידית עוברת. כמובן, זה תלוי בנקודת ההשקפה שלך על איך שינוי צריך להיראות. אני באופן אישי לא מאמינה בהכל או כלום ובשינוי מהפכני, בעיקר לא בעולם שבו אנחנו חיים היום. ואני רואה שקורים הרבה דברים, שמתחילים הרבה תהליכים, ושהתאגידים ממש לא יכולים להרשות לעצמם להתעלם מקולות המחאה שהולכים ומתרבים. כשהבנק העולמי וקרן המטבע, האו"ם ושאר הגופים הגלובליים, מבינים שהם חייבים לתת דריסת רגל לארגוני חברה אזרחית, אפילו אם רק בתפקיד של משקיפים ו"יועצים" כרגע (והם אפילו נאבקו על זכותם להיכנס ולהשתתף ולהפגין אז נגד ממשלת סינגפור שניסתה למנוע בכל תוקף הפגנות ומחאות בפסגה האחרונה, והפליצו כל מיני ביטויים בהודעות לעיתונות על חשיבות שיתוף הפעולה עם הארגונים האזרחיים וכו'), זו למשל התחלה של תהליך כזה.
נראה לי שאת מעריכה יתר על המידה את ארגוני החברה האזרחית. זכורים לי – גם מחו"ל – מקרים ספורים שבהם החברה האזרחית גרמה לשינוי משמעותי. הטסט קייס האידיאלי זה הגלובליזציה – מה קורה בזירות שבהן הזירה הפוליטית לא קיימת למעשה. ומה שקורה שם הוא חד משמעי – הכלבים (מפגיני סיאטל) נובחים והשיירה התאגידית עוברת.
עוז – תשאל את איתי, אני לא מבינה בזה.
ל-iod – אני מנסה לומר לך, והדבר מגובה בהתרחשויות בכל העולם כולו, שהבחירות הכלליות והפעילות הפרלמנטרית הן כבר מזמן לא השוט היחיד שיש בידי הציבור כדי לשנות את מצבו ולהשפיע. אתה מתעלם שוב ושוב מדברים קיימים. נראה לי שההתנגדות העזה שלך נובעת מייאוש עמוק לגבי מצב החברה האזרחית בארץ. אתה כנראה לא חושב שיש איזושהי דרך לעורר אותה. ואני אומרת לך, שלדעתי, אם לא תעורר את החברה האזרחית, אתה יכול לפעול 28 שעות ביממה במסגרת פרלמנטרית, אבל הדמוקרטיה תמות והמדינה תגווע איתה. הגישה שלך מאוד מדכאת אותי, אני חייבת לומר. גישה כזו, שמוחקת את רוח החיים האמיתית של הדמוקרטיה, אומרת שאולי באיזשהו מקום סמוי אתה כבר חושב שהדמוקרטיה כבר ממילא מתה.
אני לא מבקש דווקא פעילות פרלמנטרית, אבל אני כן מוצא טעם בפעילות במסגרת מפלגתית. לא, זה לא נגמר בלהתפקד ולהצביע בפריימריז (למרות שזה מתחיל שם). זה כולל גם פעילות במסגרת המפלגה. בישראל הרבה אנשים חושבים שלהיות פעיל של מפלגה אומר לעמוד בצומת ולחלק סטיקרים, ולצעוק לכל העולם שרק המפלגה שלך הכי טובה. זו לא פעילות מפלגתית – זה שיווק מפלגתי. להיות פעיל של מפלגה אומר להיות מעורב בתהליכים שבסופם יקבעו מדיניות. זה אומר להקים, במסגרת פנים מפלגתית ובשילוב עם מסגרות מפלגתיות אחרות, קבוצות עבודה שמטרתן ללחוץ (מבפנים) על חברי הכנסת של המפלגה כדי לקדם אינטרסים חשובים. הפריימריז והצבעות המרכז הן השוט שבאמצעותו אפשר להכריח את חברי הכנסת של המפלגה להקשיב, אבל צריך גם להגיד להם משהו שהם יוכלו להקשיב לו.
בלי הפעילות במסגרת המפלגה, השוט היחיד שנשאר לך הוא הבחירות הכלליות, והשוט הזה הוא מאוד בעייתי ומאוד רופף, שהרי מקומם של הגדולים בד"כ מובטח בין כה וכה, ואז על מי את מאיימת? על איזה אלי בלומפילד במקום ה-20 ברשימת העבודה? ביג דיל.
יש מקום לפעילות ציבורית, תקשורתית וכל החרטא. אבל היא חייבת לבוא לצד פעילות פנים-מפלגתית שתוכל להוות השפעה מיידית יותר על חברי הכנסת.
איך הופכים את המפלגות למייצגות של החברה?
איך הופכים/הופכים מישהו לחבר מרכז העבודה?
(לשנות מבפנים – מתוך החברה. זה אולי נראה לך סותר, אבל זה לא…)
ל-IOD – אבל מיליונים ברחובות זו הדמוקרטיה הישראלית. ה"חברה האזרחית" היא היא מהות הדמוקרטיה. בלעדיה אין דבר כזה, דמוקרטיה, רק חבורה של אוטומטים שהולכים ומצביעים או לא מצביעים ונותנים למושחת כזה או אחר מנדט לעשות מה שבא לו במשך ארבע שנים. וכשמדובר בחבורה של מושחתים זהים שפועלים בשיטות זהות, אז זה הופך לדמוקרטיה כמו במצרים או בסוריה.
דמוקרטיה היום זה כבר מזמן לא רק הפעילות הפרלמנטרית, ולמעשה, הפעילות הפרלמנטרית, או אולי נאמר את זה יותר בפשטות – ההצבעה בבחירות (ואפילו אם אתה מכניס לזה את ההתפקדות למפלגה וההצבעה בפריימריז. בייסיקלי, זה אותו דבר) – בעולם שאנחנו חיים בו היום, זה כבר לא האקט הדמוקרטי האולטימטיבי. אני מדברת על דמוקרטיה משתתפת יותר, מגמה שלפחות ברמת העקרון – אבל אפשר לראות גם סימנים שהולכים ומתרבים שלה בפועל – הולכת ותופסת תאוצה בכל רחבי העולם המערבי.
וחוץ מזה, לא ממש התייחסת לדברי. אמרתי בהחלט שאפשר לשנות מבפנים, באמצעות השפעה חיצונית על הפרלמנט – מה שאני מנסה לומר כאן הוא ששינוי הנורמות ההתנהגותיות בתוך הפרלמנט יכול לבוא רק כתוצאה מהפעלת לחץ חיצוני של אזרחים משתתפים.
נדמה לי שכדאי מאוד להתייחס כאן גם למה זה מפלגות, מה זה פרלמנט, מה הוא עושה ומה הוא מייצג. באופן בסיסי, אנחנו בוחרים במפלגה כדי שתיכנס לכנסת ותייצג את האינטרסים שלנו באמצעות חקיקה. אם תסתכל על מה שקרה כאן לחקיקה, ובאופן כללי למוסדות המדינה, באופן הדרגתי, תגלה שחיקה של כל המשמעות של העניין הזה. חקיקה יש בשפע, ומדובר בחקיקה מתקדמת, טובה ויפה. הבעייה לא נמצאת בהיעדר חקיקה. הבעייה, שמובילה אותי לחשוב שאין טעם בפעילות פרלמנטרית מפלגתית, נמצאת באכיפה, והפתרון שאני רואה לבעייה הזאת נמצא בפעילות ציבורית – תקשורתית, צרכנית, לוביסטית – אבל לא מפלגתית.
דוד – אני התמקדתי כאן ביוזמה "עבודה שחורה", שמרכזת מצביעי מפלגת העבודה ותומכים בסוציאל דמוקרטיה. חד"ש קצת יותר פרופר סוציאליזם מזה, והדגש האחרון שלה על עניין האקולוגיה (שני חברי כנסת מתוך שלושה זה די דגש) הופך אותה גם לקצת יותר אזוטרית מזה (ואני לא ממעיטה לרגע אחד בחשיבות הנושא הזה).
כשעוד האמנתי בפעילות פרלמנטרית, אז הצבעתי לחד"ש מטעם אחד – תפקודה הפרלמנטרי של תמר גוז'נסקי.
סליחה על הפיצול
עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד) לחד"ש, היא בעייתית מאוד גם בהקשר של השתדלות לייצר מסר קליט ובר עיכול – מה שיביא את חצי המיליון שיונית רוצה – (ממד ג') וגם בהקשר של יכולת שלי כאזרח מן השורה להשתלב בה ולהשפיע על מצעה ועל הרכבה (ממד ב')
דוד
הנה הוספת ממד שלישי לנקודת הציון שעליה אנו מדברים
ממד א: בתוך המערכת המפלגתית – מחוץ למערכת המפלגתית
ממד ב: ניסיון לשנות ולתקן גוף קיים (מפלגתי או אזרחי) מול בנייה מאפס
ממד ג: קונצנזוס מול רדיקליות
קרבת יתר לקונצנזוס הופכת אותך (או את שימון פרס לדוגמה) לחסר חוט שדרה, קרבת יתר לרדיקלים הופכת אותך (או את חד"ש, או גדעון לוי) לחסר מאזינים ולכן לחסר השפעה. גם כאן כמו בשני הממדים הראשונים אין לי פתרון באשר למהי הנקודה האידיאלית.
שלום,
אני מקווה שזה בסדר שאדם זר ככה מתפרץ לו. מקריאה מרפרפת, חסרה לי התייחסות לחד"ש או למק"י. מההיכרות שלי, נעשית שם עבודה מצויינת.
אני לא מנסה להציב אותך במרכז. מה שאני מנסה להגיד הוא שהתפיסה של "אם אני נכנס לשם, זה טיפה בים, ואין שום סיכוי להשפיע" היא שגויה, מכיוון שאנחנו חייבים להניח שאנחנו לא נכנסים לבד, אלא מלווים בעוד רבים אחרים שמסכימים, ברמה כזו או אחרת, איתנו. אני לא מסכים שלהכנס לעולם הפרלמנטרי זה לוותר על הסיכוי לעשות את מה שרוצים לעשות. זו תפיסה שגויה, שנובעת מהציניות שמוחדרת בנו כבר שנים על גבי שנים. אני עוד פחות מסכים עם הטענה שמיליונים ברחובות כן יצליחו לשנות משהו – בהנחה שמהפכה אלימה בישראל זה לא בדיוק שינוי לטובה. הדמוקרטיה הישראלית, על כל כשליה, היא התקווה היחידה שלנו. לנסות לשנות את השיטה לא יעזור. לנסות לשנות מחוץ לשיטה לא יעזור. נותר לנו רק לנסות לשנות מתוך השיטה.
זה לא אומר שכל התארגנות חייבת להיות במסגרת מפלגתית. זה כן אומר שלכל התארגנות חוץ מפלגתית חייבת להיות זרוע (או זרועות) בתוך המפלגות, כי רק דרך שם אפשר להשפיע באמת.
האמת היא שאני ואת כנראה לא מסכימים על הרבה דברים. הדעות שלי בענייני שטחים הן ככל הנראה יותר ימינה ממך, וגם בענייני כלכלה. אבל העניין המשותף שלנו הוא בניקוי האורוות. ולמטרה הזו, כן אפשר לשלב ידיים. אבל גישה של "אי אפשר לשנות מבפנים" היא גישה תבוסתנית, היא גישה של נביאי זעם שכלל לא מאמינים שיוכלו לשנות משהו לפני שיבוא עלינו המבול. זו גישה שנותנת לאדם להרגיש טוב עם עצמו ועם המצפון שלו, אבל מוותרת מראש על הסיכוי לשנות משהו באמת.
אני חושבת שעניתי על חלק מהדברים בתגובות הקודמות. אני גם לא יכולה לומר שאני חולקת על הדברים שציטטת, לפחות לא על כולם (על נושא הסירוב לשרת בשטחים אני חולקת לגמרי). השינוי יהיה בכל מקרה מבפנים. השאלה היא מה זה, ה"בפנים" הזה, או יותר נכון, מהו ה"בפנים" הנכון כדי להשיג מקסימום אימפקט. לדעתי, ה"בפנים" הזה הוא מתוך החברה, לא מתוך הפרלמנט. יש מערכות שעצם הפעולה בתוכן דורשת מהפועל לוותר על יותר מדי, לוותר על הבסיס, ומחלישה את יכולתו לשנות את שיטת הפעולה, את הנורמות. ומחלישה זה אנדרסטייטמנט. לדעתי, מדובר בהפיכת היכולת לשינוי לבלתי אפשרית.
לגבי התקשורת אנחנו מסכימים, ואני אף ארחיב ואומר שלצורה שבה התקשורת מציגה כל דבר יש חלק גדול, אם לא מרכזי, לאיך שאנחנו תופסים את המציאות כולה. כאן אגב נכנס חזק העניין של האינטרנט ושל יכולת הפעולה העצמאית יותר שהוא מאפשר. וגם פוטנציאל מאוד גדול לדחיפה לשינוי.
אגב, זה באמת מאוד קשה לא להעמיד את הכותב שעל דבריו מגיבים במרכז, אבל למרות שאני אומרת את הדברים, מבחינתי, הקרדיט כאן לא מעניין. אני לא מטיפה, ולא רואה את עצמי כאיזו מנהיגה חברתית שתמשוך את המיליונים. כל מה שאני עושה ואומרת זה מתוך התקווה לפתיחת דיון ולהתעוררות של פעולה משותפת של אנשים.
אני לא מסכים עם הגישה שלך. מצד אחד, את אומרת "אין כל דרך שתוכל באמצעות 20 איש, וגם לא באמצעות 2,000 איש, לעשות במפלגה הזאת שינוי אמיתי", ומצד שני את אומרת "שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי". כלומר, את מאמינה שאת יכולה לגייס עשרות אלפים למען השינוי שלך, אבל את משום מה לא מוכנה לנסות לבצע את השינוי הזה, עם אותן מאסות של אנשים, דרך המנגנון המפלגתי. כתבתי על זה פעם מאמר באייל הקורא, בתגובה לקמפיין "איפה הבושה" של מעריב, תחת הכותרת "מושחתים נמאסנו. הרשי לי לצטט משם מעט:
ועוד טיפה:
ולסיכום:
סליחה על הציטוטים הנרחבים, אבל אני באמת מאמין שמה שכתבתי שם מביע בצורה הטובה ביותר את התגובה שלי לנטייה הטבעית בציבור הישראלי לחשוב שמה שנכון לעשות הוא לא לעבוד מבפנים, אלא לצעוק מבחוץ.
מילא, אם היית מאמינה שאת אדם אחד ושלא תוכלי להשפיע על הרבה אנשים – אז הייתי מבין מדוע את בוחרת לעמוד בשער העיר ולשאת דברי תוכחה (אם כי, כאמור, את לא תוכלי להשפיע על הרבה אנשים, ולכן גם לא תשפיעי על המציאות). אבל את כן מאמינה שניתן לסחוף אנשים לפעול למען המטרה שלך. את כן מאמינה שאנשים יסכימו להושיט לך יד ולבצע את המהפכה שאת חולמת עליה, אז מה בצע לך בשער העיר? קחי את ההמונים, לכי לבניין העירייה ותפסי עמדת כח שתאפשר לך להשפיע על המציאות ממש.
(בהערת אגב, אני אציין שלצורה שהתקשורת מציגה את הפוליטיקאים יש חלק גדול באיך שאנחנו תופסים אותה – ראי הפוסט האחרון בבלוג שלי, משמר הכנסת, שדן בין השאר בדיון רציני וענייני שהתנהל בוועדה מוועדות הכנסת – דיון שלעולם לא תשמעי עליו, משום שהוא לא "מעניין" מספיק. חשוב זה כבר לא מספיק חשוב, בימינו).
ולאיתי, הנה תשובה ארוכה בחזרה
לגבי הפורמט ובעלי הניסיון – אין לנו מחלוקת על זה. אבל יש הרבה בעלי ניסיון, וצריך לעשות את הסלקציה לאיזה כיוון הולכים ועם מי בדיוק בוחרים להתייעץ. לא היית רוצה להתייעץ עם מילטון פרידמן, תנוח נשמתו, נכון?
לגבי הדברים שכדאי או לא כדאי לומר – קודם כל, לגבי עצמי – אני יכולה לבדוק את הנכונות לדיון באמצעות אמירה כמו זו, שאחריה אני רואה מי מוכן לתת לי את ההזדמנות להסביר את האג'נדה שלי ומי משתמש במילה כדי לברוח מהדיון כולו. מי שיירק לי בפרצוף ויקרא לי "עוד זונה של ערבים" הוא לא ממש פרטנר למה שאנחנו רוצים לעשות בעיני (ואני ממש לא חושבת שזה מה שעושה הצדיק גדעון לוי, ויש לי הערכה רבה יותר למה שיכולה להבין קופאית בסופר ממה שאמרת כאן). אנחנו כמובן יכולים להתווכח ואפילו להישאר חלוקים בעניין, אבל זה חלק מהעניין של אנשים שונים שעובדים יחד.
חלק מהרצון שלי להתרחק מהקישור למפלגת העבודה נובע מזה שאני מדברת עם כל מיני אנשים על העניין, ורבים מהם מביעים התלהבות ואף רצון להשתתפות, אך מגיבים בדחייה מוחלטת כשאני מזכירה את המילים "מפלגת העבודה", או כל מפלגה שהיא.
המפקד הלאומי, אגב, היה בעיני מלכתחילה פעולה של אינטרסנטים שנמצאים עמוק מדי בתוך המערכת מכדי שיוכלו להזיז משהו באמת, או שיהיה להם אינטרס לכך, ולא שונה מהותית מיוזמת ז'נבה. אולי הוא נראה כך בגלל היותו של עמי טירון.
אני לא מדברת על "מה שהצליח בעולם", אלא על מה שקורה בעולם. ברור שחשוב מאוד לברר מה הצליח ולא הצליח בישראל, אבל חשוב גם להסתכל על זה בראייה רחבה יותר, להבין למה בדרום קוריאה, למשל (דוגמא מהימים האחרונים) אנשים יוצאים בהמוניהם לרחובות בגלל הסכם סחר שידרוס אותם לדעתם, וכאן זה לא קורה. לדעתי, מהבנות כאלו יכולות לצוץ להן הנקודות הארכימדיות שבאמצעותן יוכל מי שמעוניין בכך, אנחנו או אחרים, להזיז את המערכת התקועה כולה. כנ"ל לגבי פעילויות של חברה אזרחית.
זה שיש לי הרבה מה ללמוד – אני האחרונה שאחלוק על זה. אני גם לומדת, או לפחות מנסה (למרות שנתקעתי קצת בתקופה האחרונה). עכשיו, למשל, במקום להמשיך בדיון הזה ברגע זה, אני הולכת לקרוא ספר של אמריטה סן על אי שוויון. ועם זאת, אנחנו צריכים לזכור שללימוד אין גבול, ושבאיזשהו שלב, אם רוצים לעשות משהו, צריך להחליט שרירותית מתי זה מספיק, אפילו באופן זמני, וצריך לנסות ליישם.
אני עוד פעם אגיד לך – לדעתי לנסות לשנות את מפלגת העבודה מבפנים זה משהו שעמיר פרץ היה צריך לעשות, והיתה לו את היכולת לעשות את זה. בשביל זה, אחרי הכל, הצבענו לו. בעיני, לאחר שהוא הסתבר כפרס מספר 2, חבל לבזבז על זה את הזמן. בעיקר על חברי מרכז. אני טוענת שבמקרה הזה רק שינוי מערכתי, נורמטיבי, יעשה את העבודה. לא שינוי פרטני תוך מפלגתי.
מרצ? תסלח לי, אבל לא הייתי נוגעת במפלגה הזאת עם מקל ארוך של מטאטא.
אני בעד צניעות וסבלנות, אבל אני גם בעד פעולה כמה שיותר רציונלית עם כמה שיותר סיכוי להשיג משהו, גם אם בסופו של דבר גם זה יסתבר ככישלון.
טוב, אדיוס לבינתיים. אמריטה מחכה לי.
נדב – אני מציעה 3. לגבי איך יוצרים, איזו מסגרת ואלו כלים, יש לי כל מיני רעיונות וכל מיני דוגמאות, שאני מוכנה בשמחה לתרום לדיון ו"קבוצת עבודה" של אנשים שרוצים ללכת בדרך הזאת – מה שאנחנו עושים כאן, מה שאנחנו עושים בעבודה שחורה (לפחות כך נראה לי), אבל אני בשום אופן לא מוכנה לתפוס את עמדת המכתיב או המוביל או כל עמדה שהיא לא חלק מקבוצה.
פינגבאק: בלוגדיבייט
לא הבנתי מה את מציעה במקום ההצעה של איתי. לפעול דרך חד"ש? להקים מפלגה חדשה? לנטוש את הדרך הפרלמנטרית ולמצוא דרך אחרת?
איך יוצרים את ה'גוף האחד' שאת מדברת עליו? באיזו מסגרת? באילו כלים?
הרי הוויכוח, כמו שאת אומרת, הוא לא על מטרות אלא על דרך.
כרגיל מאוד יסודית ומעוררת מחשבה.
תגובה ראשונית (ארוכה ) מהבטן, עוד יבואו בטח עוד פרטניות יותר שיענו לשאלות הספציפיות.
לפורמט – התקווה שלי היא ליצור רב-שיח וניסוח הפוסט עדיין כהמשך הפינג פונג בינינו.
כידוע לך בחלק מהנושאים אני קרוב יותר בדעתי [הנוכחית] לשלך ובחלק לשל אחרים
אני חדש בעסק – גם של פוליטיקה וגם של חברה אזרחית. לכן אני רוצה לשמוע כמה שיותר דעות, ובייחוד של אנשים שראו יותר ממני.
היוועצות בבעלי ניסיון היא דבר חיוני במיוחד, היות ששנינו מסכימים כי אין די באיכות יש צורך גם בכמות,דהיינו – להגיע לאותם "חצי מיליון" שאת רוצה להגיע אליהם, ואין זה משנה אם יעמדו ברחובות כמו באוקראינה או שיפגינו יומם וליל בטוקבק בווינט.
כאשר אני מייעץ לך להירגע עם "הקשיבו הקשיבו, צה"ל עושה מעשי נאצים בעזה" זה
בדיוק מתוך מחשבה על דברים שכדאי ולא כדאי להגיד כשאת מחפשת בנרות עוד איש ועוד איש בכדי לצרפם לחצי מיליון האלה (כבר הגענו ל-20 תתעודדי). ולא זו לא צביעות בעיני ולא חשיבה של פוליטיקאי. זו הדילמה בין להיות צודק ללהיות חכם. גדעון לויים יש מספיק גם בלעדייך. המשימה שלך היא לתרגם את גדעון לוי לעברית שכל ישראלי מבין בראש ומרגיש בבטן בלי יכולת להתעלם ו/או לירוק לך בפרצוף כ"עוד זונה של ערבים". אם את רוצה חצי מיליון המשימה שלך היא לתרגם את העוקץ לעברית שמבינה הקופאית בסופר. חתיכת אתגר. המפקד הלאומי היה לדעתי נסיון מוצלח לדבר כזה (חברה אזרחית אמרנו?) וזאת בניגוד למשל ליוזמת ז'נבה, אך הוא דעך מרגע שעמי איילון נכנס למכבסת המועמדים לראש ממשלה.
גם לגבי חברה אזרחית אני בטוח שיש לבלוגרים דעתנים כמוך וכמו מקס הרבה מה ללמוד, לא רק מ"מה שהצליח בעולם" אלא גם ממה שהצליח ובעיקר לא הצליח בישראל. כפי שמתנגדי ליברמן נכשלו במפלגת העבודה, הרבה לוחמים חברתיים נכשלו במסגרות הקיימות של הארגונים החברתיים והקואליציות הרופפות ביניהם. גם שם יש הרבה פולטיקות פנימיות
ומאבקי אגו שמונעים התקדמות, ובטח כשצריך המון תושיה ומקצועיות במאבק מול השילוש אוצר-הון-תקשורת. אל מול הייאוש שלך מניסיון להשפיע בתוך מערכת פוליטית אפשר להביא אלף סיפורי מיואשים שניסו לעשות מהפכה חברתית בארץ דרך ארגוני חברה אזרחית ולא הצליחו. אז זה אומר שגם הדרך האזרחית היא חסרת תוחלת? לאו דווקא.
זכרי גם שאפשר לקרוא לניסיון הזה לשנות את מפלגת העבודה מבפנים "כישלון" רק אחרי פרק זמן מינימלי שבו באמת השקעת אנרגיה בכדי לשנות. בעיני מקרה ליברמן היה יותר סימפטום וטריגר לתחילת פעולה מאשר קרב שאליו נערכנו שנה שלמה ולבסוף נחלנו בו תבוסה צורבת. מבחינות מסוימות הוא רק לימד אותי שצריך לשים תו מחיר לא רק לחברי כנסת אלא גם לחברי מרכז.
בין אם את ואני נלך יחדיו או לחוד, ולא משנה באיזו דרך, אנחנו מדברים על מסע של שנים.
קצת צניעות והרבה סבלנות לא יזיקו לכולנו.
נ"ב:
התפקדות למפלגות קיימות בכדי להבריאן ולחברן לציפיות הבוחר כוללת גם את מרצ, אם זה מרגיש לך קצת יותר אופטימי וקצת פחות מבחיל.