נדמה לי שאני צריכה להבהיר את הנקודה הזאת קצת יותר. הדחייה ההולכת וגוברת שלי מכיוון הפעולה הפנים-פרלמנטרי כיום נובע משחיקת מעמד הפרלמנט – ועימו גם שחיקת מעמד החקיקה והחוק עצמו – במדינת ישראל. כשהפרלמנט עצמו עובר על החוק, מתעלם מהחוק, עוקף את החוק, שהוא עצמו חוקק – יש לנו בעיה עמוקה יותר, שלא יכולה, לעניות דעתי, להיפתר מתוך הפרלמנט.
כשה"מדינה" (מוסדות המדינה, ז"א) מתעלמת מפסיקות בית משפט, היא שוחקת את מעמד בתי המשפט כאוכפי החוק. כשה"מדינה" מלינה שכר, לא משלמת לספקים בזמן וכדומה – היא מובילה לשחיקת מוסר התשלומים, שחיקת ההתנהלות היומיומית הכלכלית – החמצן שלה עצמה – ושחיקת חוקי העבודה. כשה"מדינה" מסרבת בכל תוקף לתת הגדרה קונקרטית של המושג "קיום בכבוד", היא שוחקת את חוקי היסוד שלה עצמה. ומוסדות המדינה שלנו עשו את כל זה בשנים האחרונות.
נדמה לי שאת מקור בעיית האכיפה אפשר לחלק לשלושה תחומים רחבים (לצורך המינהל התקין והסדר הציבורי):
בורות: הציבור לא מכיר את החוק, לא מכיר את משמעותו בפועל, לא יודע מתי הוא מופר או איך להיאבק בהפרתו. מי יש בידו את הידע (נגיד, המעסיקים), מנצל את היתרון הזה כדי להפר את החוק. וה"מדינה" לא טורחת להגן על הנפגע, מאחר והפוגע משרת טוב יותר את האינטרסים שלה. אני נתקלתי בבורות הזאת בעיקר בתחומי חוק הגנת הצרכן וחוקי העבודה.
אי אכיפה ממסדית: זלזול, הזנחה או אי הקצאת תקציבים. אני חושבת שמלחמת לבנון הנוכחית היתה דוגמא מצויינת לכך (ענייני הציוד, המחסור באפודים למשל ועוד כהנה וכהנה). עוד דבר די מפחיד שאפשר להביא כדוגמא בתחום הוא הכתבה הזאת שהיתה די מזמן אצל עמנואל רוזן על "כוח גרגורי" (נדמה לי שככה קראו לו), לגבי האכיפה של תקנות משרד הבריאות על עסקי מכירת מזון. נדמה לי שגם עניין הפיקוח על הבנקים הוא עניין טוב להעלות בהקשר הזה.
חוסר עקביות באכיפה: צעדי ראווה ללא מעקב שוטף, ענישה לא מרתיעה, ענישה בלי שיניים (כמו למשל הטלת קנסות ואי גבייה שלהם).
שלושת הדברים האלו יכולים להוות מוקד של פעילות ציבורית – אזרחית – תקשורתית לא פרלמנטרית, שיש לה כבר תשתית כאן, ושכבר מתבצעת כאן בצורה לא מסודרת יותר מדי, ולכן גם לא אפקטיבית יותר מדי ברמה הכללית, של שינוי כללי המשחק (ואין בכך בכדי להפחית לרגע אחד מחשיבותן של הפעילויות הקיימות במקרים פרטיים רבים).
כשאתה נכנס לתוך הפרלמנט, לתוך המערכת הפרלמנטרית, אתה הופך אוטומטית ליותר מדי כבול לכללי המשחק – והבעיה נמצאת בכללי המשחק עצמם, לא באדם X או Y שנמצא במפלגה A או B. שינוי של כללי המשחק זה בהחלט הרבה יותר מדי ממה שיכול אדם אחד, או 20, לעשות מבפנים, בתוך כל הלחצים של המערכת. מפלגה של 19 מנדטים שפועלת בכיוון הזה היתה יכולה לעשות את זה. אבל היא לא. אני לא רואה איך "חבורת בנדיטים" שתתפקד למפלגה תעשה את השינוי הרצוי (לראייה, איפה בדיוק פייגלין נמצא היום?).
ולכן אני טוענת שאת כללי המשחק במצב הנוכחי אפשר לשנות רק באמצעות לחץ ציבורי והצמדת תווית מחיר לפעילותם של פוליטיקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. תווית המחיר יכולה להתמקד בפעילות תקשורתית, אבל היא חייבת להיות עקבית ומתמשכת, ותוצאתה הסופית צריכה להיות היעלמותו של אותו פוליטיקאי סורר – או אותה ממשלה סוררת – ממפת הפוליטיקה הישראלית. ולא משנה מי יבוא אחריו, כי גם על מי שיבוא אחריו יחול אותו כלל בדיוק. בסופו של דבר, אחרי חילוף אחד, שניים או שלושה – המסר יועבר, וסביר להניח שעם לחץ ציבורי מספיק חזק, לא יידרשו יותר מדי חילופים כאלו. בכל מקרה, כשאתה פועל מתוך המערכת המפלגתית, אתה מאבד חלק גדול מאוד מה"עוקץ הביקורתי" שלך ומיכולתך להפעיל לחצים אמיתיים.
***
שחיקת מעמד הפרלמנט, אגב, הפכה את העבודה הפרלמנטרית למוקד משיכה לאנשים, איך לומר את זה בעדינות – שאיכותם מוטלת בספק. ניתן לראות את ההרס האמיתי שטמון בכללי המשחק כשאנשים "איכותיים" לכאורה נכנסים לפרלמנט, ומיד יורדים לרמת הזבל'ה שמסתובב שם, ברמת הדיון, רמת ההתבטאות, רמת הרצינות, רמת הביצוע, ולא מצליחים, או שמא לא מנסים אפילו – לפעול בכיוון ההפוך – להעלאת הרמה. באופן לא מפתיע, ביחד עם התופעה הזאת יורדת גם רמת האמון של העם בפרלמנט שלו. שיעור ההצבעה, אומר לכם משהו?
אני אגב לא רואה מישהו מאלו שמתווכחים איתי על העניין הזה, אנשים איכותיים ללא גרשיים וללא כל ספק, מציע להתמודד בעצמו על מקום בפרלמנט, למרות אמונתם המוצהרת במוסד הזה וביכולת לשנות דרכו.
אני חושבת שאתה טועה לגבי התקופה הנוכחית. דפוסי ההצבעה משתנים, שיעור הלא מצביעים הולך וגדל, וגם הבחירות הנוכחיות הראו תמונת מצב שונה לגמרי ממה שאתה מתאר. וחוץ מזה, אני מוצאת את עצמי בתקופה האחרונה בכל מיני פגישות של כל מיני אנשים מכל מיני קהלים, שנקעה נפשם, ושמנסים לחשוב על דרכי פעולה חדשות, ואין כמעט בן אדם שאני מדברת איתו, בכל אפשרות ובכל מקום, שלא אומר שנקעה נפשו. לקואליציה, לאופוזיציה, למפלגת ש"ס ולמפלגות הערביות אכן יש את האינטרס שאתה מזכיר כאן, אבל מה שקורה בפועל הוא שהקשר בין המייצגים למיוצגים (ולא רק בישראל), הולך ומתנתק, וחוסר שביעות הרצון של המיוצגים הולך וגדל. אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי. להישאר עם תפיסת העולם המיושנת והלא רלוונטית שהכל אותו דבר ומה שהיה הוא שיהיה, ולא לנצל את הגל הזה, זה מתכון בטוח להפוך אותה לנבואה שמגשימה את עצמה.
העניין הוא שנראה לי שמעט מדי אנשים נקעה נפשם. כל יוזמה שראינו בשנים האחרונות התמוססה בגלל עייפות החומר, חוסר כסף, והנטייה הטבעית של אנשים (ישראלים, מן הסתם) לאגרסיביות, לרצון להשליט את דעתם. אכן, שנאה זה הנכס הפוליטי הזול ביותר שיש, אבל הוא פשוט עובד. וזה העניין: כל רעיון טוב: חברתי, כלכלי, ובעניין זכויות אדם ואזרח, זוכה לתמיכה ציבורית עד יום הבחירות, שם שוב אנשים מצביעים שמאל או ימין לפי דעתם על המצב הבטחוני. ובפירוש יש אינטרס, גם לקואליציה וגם לאופוזיציה, להשאיר את המצב כך. בדיוק כפי שלש"ס, לדוגמה, או למפלגות הערביות, יש אינטרס להשאיר את הציבור שלהם עני ובלתי משכיל: כי זה מיתרגם חד-משמעית ליותר קולות בקלפי. וכך נוצר מצב שפוליטיקאי שפועל לטובת הציבור שלו, מאבד קולות.
למה אתה מתעורר? לא עדיף שחברי הארגון שלך ישבו, ידברו על כל זה ויחליטו? נו, אז אנשים מצביעים על שנאה. כאילו שמישהו אי פעם הציע להם אלטרנטיבה רצינית אחרת. שנאה זה הנכס הפוליטי הכי זול שיש, והכי קל. איזו סיבה נהדרת להתייאש ולומר מה שהיה תמיד יהיה… בעיקר בתקופה שניכר בה שאנשים, איך לומר, נקעה נפשם.
אני חולם על ארגון חברתי בלתי פוליטי, שחבריו – עם הצטרפותם – יצהירו על נאמנותם לרעיונות שעלו כאן. כיוון שהוא לא פוליטי, יצטרפו אליו אנשי שמאל וימין כאחד, שהבינו שיש מקום לויכוח הפוליטי ביניהם, אבל יש מקום גם לשיתוף פעולה, כיוון שבלעדיו המדינה מתפוררת והולכת.
אבל כאן מתחילות הבעיות – מהם העקרונות שיש להכליל בחוקת היסוד של הארגון? האם מותר או אסור להעסיק קרובי משפחה? חברי מפלגה? מינויים פוליטיים? האם מותר למנות מקורב מתוך המפלגה בתמורה לתמיכתו בחוק חברתי וצודק, שאחרת לא יוכל לעבור? האם יש לשאוף למתן אפשרות לאזרחות לעובדים זרים? האם איחוד משפחות עם פלסטינים מותר? האם מותר לגזול שטחי מרעה ע"י גדר ההפרדה? ואז מתחילות מריבות, מפני שבישראל, מעטים הם המצביעים לטובת רעיון מסוים; הרוב מצביעים נגד הצד השני. שינאה, היא הרגש המוביל בארץ בבואנו להטיל את הפתק, ובצורה ישירה שינאה היא הגורם הקובע את הרכב הפרלמנט וממנו הממשלה. בשלב הזה אני מפסיק לחלום, ומתעורר.
מאחר והנושא גדול ומורכב וכולל מיליוני דוגמאות, עדיף שאני אבנה על עבודה של אחרים ואפנה אותך לכמה מקורות, כמו למשל:
http://en.wikipedia.org/wiki/Non-governmental_organization
http://www.gdrc.org/ngo/ncafe-ks.html
http://www.globalpolicy.org/ngos/index.htm
כנראה שהתגובה הזו רלבנטית יותר לפוסטים הקודמים, אבל לקח לה זמן להתגבש. ואני מתנצל מראש על הנימה הקנתרנית –
מה בדיוק אמורים לעשות ה- NGOים? באיזה אופן הם אמורים לגרום לשינוי? ואיך הם אמורים להתגבש ולצבור כוח/יכולת פעולה?
(ולמרות רצף השאלות, הנימה שלהן לא אמורה להיות 'מאשימה'. אני באמת תוהה מה אפשר לעשות כדי באמת לגרום לשינוי).
איתי, איפה נגמר אצלך הרעיון של לשנות מבפנים? כמה רחוק אתה מוכן ללכת עם זה?
יש מקרים שבהם או שאתה חלק מהפתרון או שאתה חלק מהבעיה. מפלגת העבודה היא ללא ספק חלק מהבעיה ולהיות חבר בה כבר לא נראה לי משהו שיכול להיות חלק מהפתרון. יש גבול כמה אפשר להתבזות בשביל הסיכוי לחולל מהפכה בתוך שלולית מי הרפש הזו.
על איזה מחט ותחת אתה מדבר? אני מדברת, בכל אופן, לפחות בפוסט הזה, על זה שלחוקים כיום יש את אותה משמעות שיש לכותרת בצהובון של המדינה, ומי שמחוקק אותם הוא לא יותר משמעותי, אם לא פחות, מעיתונאי סוג ז'. זו המשמעות של שחיקה, זו המשמעות של משבר אמון. זה משהו שלא ייחודי לישראל, אבל רק בישראל משום מה אנשים עוד חושבים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילם. דהיינו, חברי כנסת או מרכזי מפלגות. אני לא מצליחה להחליט האם זה בגלל שקם כאן דור של אנשים מנוונים ועצלנים, שרק חושבים איך לברוח מרכישת ידע רחב, חשיבה ועבודה קשה ומחוייבת, גם אם היא דורשת עמידה בכפור במשך שבוע, ושאין וודאות בתוצאותיה, או שמא מדובר באיזו תבוסתנות פסיכולוגית עמוקה יותר, משהו בכיוון הפרויידיאני.
ואני אתעלם מזה ששייכת אלי את ויינט. זה כבר מזמן הפסיק לשעשע אותי, הרמיזות האלו. אבל העיקר שמצאת את מי להאשים. את התשקורת הסמולנית. אין ספק, זו הבעייה כולה, ולא רק סימפטום של המחלה האמיתית.
לגבי ההצעות שלך והטון שבו הן מוצעות, אני רק יכולה לומר שזה קצת מתחיל להפחיד אותי. הייתי מציעה אולי שתלך ותלמד מה עושה חברה אזרחית בעולם (רמז – לא מה ש-iod מדבר עליו. וגם לא כל מה שמקס דיבר עליו. יש שם הרבה יותר מזה. לאין שיעור הרבה יותר) לפני שאתה מציע כאלו הצעות בכזה טון דמגוגי. "טהורה ואוטופית", אחרי שאני מסבירה לך שוב ושוב שאין דבר כזה טהורה ושאין כאן שום דבר אוטופי? אתה רוצה לומר לי שדיברתי כל הזמן הזה עם עצמי? או שיש לך בעיות בהבנת הנקרא? מה לעזאזל? מאיפה זה בא?
טוב. ספרתי עד עשר, וגם עבר עלי יום חיובי מאוד מהצד של הלימוד, אז אני אחסוך ממך את המשך מה שאני חושבת על הדברים שאמרת. אני רק חושבת שכדאי שתחשוב קצת על משהו אחד – "הטיעון לא משכנע – להרים את הקול".
למה שלא תתפקדי למרצ ותעיפי את ביילין ?
מה הקשר בין מחט לתחת?
הנושא של חוקים יפים שנקברים או אינם נאכפים הוא נושא חשוב מאין כמותו.
צריך להיאבק עליו גם וגם – גם ברמה הציבורית וגם ברמה הפוליטית.
דוגמה: שר התיירות צריך לדעת שאם הוא לטובת רשות שדות התעופה ולא לטובת העבדים הזמניים של הרשות עימם חתם על חוזה לני הבחירות – אחת דינו לעוף מהחיים הפוליטיים. אבל בתקשורת הווינטית שלך מה שיראו תמיד בזמן שביתה בנתבג זה בעיקר את התורים המזוודות ואת האזרחים המסכנים שמקללים את השובתים.
דוגמה 2: חכית שמחוקקת חוק ישיבה לקופאיות צריכה לדעת שתקבל יותר קולות בפרימריס אם תדאג להעלאת רמת האכיפה של שכר המינימום. אבל בתקשורת שלך שלי חוגגת ומקבלת כותרות,
ורק דובי iod שואל במחשכים אם זה באמת הדבר הכי חשוב.
זו המשמעות של תוית מחיר. בציבור הכללי לשחיתות אין מחיר – ראי ערך אריק שרון. גם לאי קיום הבטחות – ראי ערך אריק שרון. גם לא לכמויות המוות שאדם מביא עימו – ראי ערך אריק שרון.
בזירה הציבורית הכללית מחוץ לבועה שבה את מדברת אין דיון רציני ועקבי שמאפשר תוית מחיר
בין השאר כי מובילה אותו תקשורת לא רצינית ולא עקבית ויש שיאמרו גם בעלת אג'נדה שנובע ממנה רצון לשמר דיון שטחי ומטומטם.
הצעד הראשון שלך בחברה אזרחית הוא לכן לדעתי להקים *עיתון* או ערוץ טלויזיה. תקחי כמה חברים מהעוקץ מהייל הקורא מרשימות ומלחץ חברתי ותציעו אלטרנטיבה – יסודית, רצינית, לא מכורה להון, אבל גם קלה לעיכול למי שאינו "סמולני מושבע" מחד ו/או בעל השכלה אקדמית גבוהה מאידך.
כשתגיעו למאות אלפי קוראים / צופים יהיה על מה לדבר. עד אז תמשיך החברה האזרחית הטהורה והאוטופית שלך לעשות גלים בעיקר בביצה הקטנה של הבלוגים.
ליוסי – אם הייתי מכניסה לפוסט הזה את כל הדוגמאות שעלו בדעתי כשכתבתי אותו, שבהן נתקלתי בשנים האחרונות, לציניות שמובנית בתוך השיטה, הוא היה ממלא את כל האינטרנט כולה…
אני אגב גם חושבת שהעניין הזה של דרוש מנהיג הוא בולשיט מוחלט. ישראל לא צריכה מנהיג. ישראל צריכה אוסף של בירוקרטים כמה שיותר פרוסים. בכל זאת, מדובר כאן עדיין בדמוקרטיה. מה"דרוש מנהיג" הזה יצאו כל כך הרבה אסונות, שהגיע הזמן לזנוח את הקשקוש הפאשיסטי הזה. אף מנהיג לא יציל אותנו. רק אנחנו נציל את עצמנו.
iod – זה לא מה שאמרתי. אמרתי שאנשים טובים שנכנסים לפרלמנט יורדים לרמה של האנשים ה"לא טובים", במקום להעלות את הרמה כולה. (לפני לא הרבה שנים אגב חשבתי באמת שיולי תמיר היא בן אדם טוב).
היית שמח, אבל אתה לא חושב וכו'? קצת נשמע כמו תבוסתנות, לא? אני אישית הייתי שמחה אם הפרלמנט היה אכן מקום שאפשר לעשות בו שינויים. אני לא חושבת כך, ולכן אני מחפשת דרכים אחרות.
למה אתה הולך על הפיכה? כמה אני יכולה לדבר על פעילות של חברה אזרחית, NGO-אים, קבוצות לחץ פוליטי, וכן – גם אקטים צרכניים? זה הפיכה? שהעם תובע את מה שמגיע לו, ופועל באופן דמוקרטי יומיומי, זו הפיכה? בעיני זו אזרחות טובה, ואני תוהה למה אתה מביע כזו התנגדות להרחבת תחום הדמוקרטיה. אני גם לא יודעת איך בדיוק זה מה שעולה מדברי, מאחר וזה לא מה שאמרתי. אם זה מה שעולה מדברי בעיניך, אולי כדאי שתבדוק את עצמך למה אתה שומע את מה שאתה שומע, ולא את מה שאמרתי.
אם אכן לאף אחד אין אמון בתקשורת ולא יכול להיות אמון, אז אתה מוותר מראש על כל אפשרות להשפיע. בכל זאת, כמו שאמרנו, זה מקור תפיסת המציאות של רוב בני האדם. בעצם, של כולם. ולמה לא, במקום לקטר על מושחתותה של התקשורת, ננסה לעשות גם בה שינוי, גם באמצעות הגדלת הנגישות למה שאנחנו עושים עכשיו כאן, וגם באמצעות הפעלת לחצים על התקשורת הממוסדת דרך התקשורת הלא ממוסדת? (נגיד, כמו מה ש-HBO עשתה לרשתות, אבל בפחות תקציב).
לדחליל – התשובה פשוטה – בגלל יוסי ביילין.
הייתי שמח להתמודד על מקום בפרלמנט, אבל אני לא חושב שאני כרגע במקום שאני אוכל לזכות בו.
שמת לב איך מצד אחד את אומרת שאת לא מוכנה להכנס לפרלמנט בגלל שכולם שם דרעק, ואז מתלוננת שאנשים טובים לא נכנסים לפרלמנט בגלל שכולם של דרעק? פה צריך להתחיל השינוי.
הבעיה העיקרית שלי עם כל הטענות שלך, עם זאת, היא שיש בדיוק מוסד אחד שזוכה לפחות אמון מהציבור מאשר הכנסת. את יודעת מהו? התקשורת. אז איך את מצפה לשפר את המוסדות הפורמליים אם הציבור לא יאמין למילה שאת כותבת בכל מקרה?
בשביל לחץ ציבורי את צריכה חלקים ניכרים מהציבור שיסכימו שלא להצביע למפלגה הכי קרובה לעמדותיהם, רק בגלל שבמקום 5-12 שלה יש אנשים שמקומם בכלא. לצערנו, חלק גדול מהמצביעים בישראל אינם כאלו. ישראל צריכה הנהגה – ומי שמסכים עם העמדה הזו, צריך להציע עצמו כמנהיג, לא לדרוש להיות מונהג.
בכל מקרה, עולה מדבריך שאין שום סיכוי למדינה הזאת פרט להפיכה. זו גישה מיואשת, שמוכנה לסכן את הכל תמורת הסיכוי הקלוש שיצא מזה משהו טוב. קשה לי להסכים עם זה.
וכשהמדינה מוכנה סוף סוף לעשות משהו למען אכיפת חוקי העבודה, האוצר מתעקש כי הפקחים שיגוייסו יהיו עובדי קבלן
אני אוהבת את הכתיבה שלך.
בכל מקרה, כתבת בתגובות לפוסט הקודם שבמרץ לא היית נוגעת אפילו עם מקל של מטאטא. אפשר לשאול מדוע?