עוד מיחזור קטן מהפורום, אך כזה שדורש הקדמה. ולהלן ההקדמה:
לא מזמן גיליתי ספר קטן ומדהים של ז'אן אמרי (או בשמו האמיתי, הנס מאייר). קצת על הסופר מתוך המבוא לספר, מאת אילנה המרמן: ז'אן אמרי, הוא הנס מאייר, נולד בוינה ב-1912, לאב יהודי ואם קתולית. אבא שלו, יהודי אוסטרי מתבולל, נפל במלחמת העולם הראשונה זמן קצר לאחר לידת בנו. ב-1937 התחתן עם צעירה יהודיה ממוצא מזרח אירופי, ב-1938, אחרי האנשלוס, ברחו השניים לבלגיה. ב-1940 אמרי נעצר על ידי הבלגים, ברח ב-1941, הצטרף לתנועת ההתנגדות הבלגית, נעצר ועונה על ידי הגסטאפו, שהה שנה באושוויץ, ואחר כך בברגן בלזן עד שחרור המחנה באפריל 1945. אמרי שב לבריסל והשתקע בה.
הספר האמור כולל חמש מסות, כל אחת מהן מדהימה בפני עצמה. אין לי שום ספק שאם אמשיך בכתיבת בלוג זה, אחזור אליו יותר מפעם אחת.
***
אולי בכל זאת משהו קטן וראשוני על אמרי, שקשור לדברים שמעסיקים אותי בתקופה האחרונה. איך אפשר לגרום לבני אדם להבין את סבלו של הזולת, להבין אותו ברמה כזו שתעורר את המוטיבציה, את הרצון האמיתי, לעשות הכל כדי לשנות את הגורמים לסבל הזה, לפעול, בקיצור.
התשובה של אמרי האמת לא ממש מעודדת אותי. הוא אומר, במסה על העינויים (המסה השניה בספר), כך:
"הכאב היה מה שהיה. מעבר לכך אין מה לומר. איכויותיהן של תחושות אינן ניתנות להשוואה כשם שאינן ניתנות לתיאור. הן מסמנות את גבול היכולת לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות השפה. לו רצה מישהו לחלוק בכאבו הגופני עם חברו, היה נאלץ לגרום לו כאב, וכך להיעשות בעצמו למענה".
ומה אם זו האמת? אם כן, אז למה בעצם שלמישהו יהיה אכפת מנניח חולי הסרטן ששובתים ליד הכנסת? למה שנרצה להפעיל לחצים על הכנסת להגדלת סל התרופות (לא שזה מה שיעזור, אגב) או דברים אחרים? ולמה שמישהו ירצה בכלל לעשות את מה שצריך כדי שלא יתבצע בעולם עוד טבח עם, כדי שילדים באפריקה לא יגוועו ברעב ובצמא? בגלל מוסר רציונלי? תרבותיות? אינטרסים? יחסי ציבור? כל אלו כבר כשלו, על כל הרציונל שעמד מאחוריהם.
אז מה כן? וגרוע מזה – לפעמים גם אדם (אני לפחות) מרגיש שלא אכפת לו להפוך למענה, שדווקא בא לו שאלו שיושבים בוועדת הסל או בכנסת או בכל שאר המוסדות המצוחצחים בבניינים היפים עם משכורות העתק יחושו על בשרם את אותו גורל שהם חורצים בהבל פיהם.
והאמת, מה שהוא אומר הוא אפילו יותר גדול מזה, ומערער בכלל את כל מה שאנחנו חושבים שהוא תקשורת אנושית. אם אכן אי אפשר לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות השפה אז רוב מה שאנחנו חושבים שהוא תקשורת אנושית, שרובה המכריע עדיין מבוסס על השפה, עם כל הכבוד לשפת גוף וכו', הוא בעצם שום דבר, פונקציונליזם נטו.
אה הי
– אהבתי את הספר, אבל לא נראה לי שז'אן מבין בתקשורת בין אנושית יותר ממך או ממני.
– נסי למשל, אם יש לך כמה דקות פנויות, להקשיב לאדם הצורך מכאב. אמנם לא תחווי את מה שהוא חווה אך תחושי בדרייב לפעול להפסקת הסבל
תודה
את קשקשנית ברמות שהחורף יכול לישון בקיץ
אמירות כאלה אני מסווג כ " פיתול שייבה קפיצית עקומה ". כדי ליישר שייבה קפיצית עקומה צריך לפתל אתוה עד מעבר למצב ישר, ורק אז לעזוב. אמירות כאלה שגויות על-פניהן, ותעיד השעה וחצי שלך אחרי "החיים יפים". הן מגזימות דבר נכון, שמסיבות שונות ( אדישות, התעלמות, כוחות חברתיים נגדיים, קושי תפיסתי וכו’ ) יש תועלת זמנית בלהגזים בו.
נכון נחמד לקבל הודעה במייל על תגובות, במקום להיכנס לאותו דף כל יום לבדוק ? 🙂
יפה! (ולא רע בשביל כוסית…)
מחכה לפוסטים נוספים (במיוחד על אמרי).
שייבה זה טבעת מתכת ששמים ביחד עם בורג, לאטימה או תוספת הגבהה או לחץ וכו’ 🙂
שגויה, כי אפשר להעביר הרבה מאוד דרך השפה ודרכי ביטוי אחרות, כולל תיאורי איכויות של תחושות, למרות שהם לא התחושות עצמן. אנשים חולקים ביניהם תחושות ורגשות כל הזמן. ואכפת לאנשים אחד מהשני, אולי לא מספיק, אבל ודאי שזה קיים. אי אפשר להגיע להתמזגות מלאה, אבל להגיד שאי אפשר לחלוק בכלל זו אמירה מוגזמת.
די מסכים עם שאר תגובתך.