באה לי פתאום מחשבה בנוגע לסוגיה הזאת, שכמובן תואמת לחלוטין את עולם הערכים, האמונות והתכנים הסלקטיביים והניסיון האישי שלי, לא משקפת שום דבר ולא מחייבת בשום צורה (גם לא אותי). בלוג זה הרחבת תחום המאבק. איש איש ומאבקו. ויש כבר מספיק דוגמאות היסטוריות לשינויים דרמטיים שהתרחשו בעקבות ובתרומה של הרחבה כזו (אפשר גם לקרוא לה הרחבת הנגישות למידע. כמובן שבמקרה הנוכחי, נכנס ביתר שאת הגורם המפריע של הצפת המידע). וכמובן שלא מדובר לעולם בהרחבה ללא גבולות. רק קביעה של גבולות חדשים.
בעבר הייתי אוספת ציטוטים במחברת. רעיון ה"ספר הגדול" של ברונו שולץ, להציל את הרסיסים מכל מקום. במקרה נזכרתי, בעקבות הפסקה הקודמת כאן, בציטוט רלוונטי מתוך ספר בלתי צפוי, "הערפד לסטט" של אן רייס, שנמצא במחברת האמורה (שלמרות שכבר מזמן לא התווספו לה ציטוטים חדשים (ייבוש המוח האקדמי, מה לעשות), עדיין ממשיכה ללוות אותי). אז הנה:
"We are miracles or horrors… depending upon how you wish to see us. And when you first know about us … you think anything is possible. But that isn't so. The world closes tight around this miracle soon enough; and you don't hope for other miracles. That is, you become accustomed to the new limits and the limits define everything once again".
זה לא נשמע נורא אופטימי, אבל אני חושבת שזה דווקא כן. רק צריך לוודא שהגבולות החדשים יוצבו במקום טוב יותר, הולם יותר, נכון יותר. עד לשינוי הבא שלהם. ועם קצת יותר דה-מיסטיפיקציה.
***
איתי אנגל הצדיק ממלא את חובת ה-public speech בעניינים של distant suffering. אני ממלאת את חובתי ומפנה את מי שאולי עוד לא קרא. אז הנה, משהו על מזרח קונגו.
אם זה רק זה, אז מה מהפכני בו?
וסליחה על הקלישאה, אבל "מאבק" – כי אלו החיים, ויש הרבה במה להיאבק.
ואולי פשוט כלי (נפלא מהפכני וחדשני) לביטוי עצמי? מדוע "מאבק"? תמהתני.
אליבא משרד החינוך
http://www.notes.co.il/yigal/27685.asp
:-\
סוף משפט נשמט.
סימן טוב שכתבתי את התגובה הזו מאוחר מדי.
מה שהתכוונתי לומר היה שאפשר יהיה לכתוב בלוג בלי שום אמירה משמעותית באמתחתך.
גם עכשיו אנחנו לא מסתכנים יותר מדי. אולי כשליברמן יהיה ראש ממשלה…
"ואם אין לך מה לומר לציבור?"
אם להמשיך עם מודל הלהקה שהקמנו בגיל 16, בשורה מוזיקלית לא הייתה לנו.
וברמה מסויימת, קרובה מאוד לפני השטח, גם ידענו את זה.
עוד שנתיים, או ארבע, או עשר, אם הז'אנר הזה של בלוגים לא יעלם, תהיה איזושהי סטנדרטיזציה של כתיבה בבלוגים. יהיה איזשהו שטאנץ. כמובן שמי שמעניין ישאר מי שיחרוג ממנו, אבל יהיה הרבה יותר קל לכתוב בלי להסתכן
שוטטתי קצת בישרא, בעוונותי (לי זה הספיק די והותר), ואני עדיין לא מאמינה לזה. לעניות דעתי הקטנה, כל פקאצה (אני לא בטוחה שאני משתמשת במילה נכון, תקני אותי אם אני טועה) בת 12 שפותחת בלוג בטוחה שיש לציבור הרבה דברים ללמוד ממנה. כמובן שאני עדיין עומדת מאחורי אמירתי שזה לא מחייב ולא משקף, אבל בכל זאת נראה לי שיש איזושהי משמעות לעובדה שהכתיבה מתבצעת במרחב ציבורי נגיש שאין לכותב 100% שליטה (ואפילו לא 50% לדעתי) על מידת הנגישות שלו. אין כותב שלא יודע את זה ברמה זו או אחרת, ולדעתי, זה משנה את אופי הכתיבה.
מזרח קונגו לא נשמע כל כך טוב, למען האמת. לעומת זאת, נמיביה, אחרי שקובי אלכסנדר התחיל לשפוך שם את כספו, בטח תהפוך מיד לגן עדן עלי אדמות. וכן, אפריקה בהחלט היתה ועודנה פח האשפה של העולם. אם כי יש סיכוי שבכל זאת משהו זז שם לטובה בשנים האחרונות.
בטח שיש אנשים שכותבים בלוג "כי כולם כותבים בלוג". לא שוטטת בישראבלוג מספיק אם את לא מאמינה לזה. אני לא מסכימה עם ההגדרה שלך לבלוג, אבל כמו שאמרת, זה לא משקף שום דבר ולא מחייב בשום צורה.
אפריקה נהדרת. יש לי קרובים בשליחות באוגנדה(ולפני בניגריה), פעם בשנה הם חוזרים עם סיפורים ומזכרות קטנות. גורמים ליבשת השחורה להישמע כמו המקום הכי נפלא בעולם, שמקבל את כל החרא שכל המקומות האחרים היו צריכים לקבל.
ואם אין לך מה לומר לציבור?
אם כל החברה כותבים בלוג, ואם אני בן 16, אז גם אני אכתוב, כי זה כמו להקים להקה – מסוג הדברים שעושים בגיל 16.
אם במקצוע שלי לכל מי שמכבד את עצמו יהיה בלוג, ואני ארצה למצב את עצמי כמישהו שמכבד את עצמו – אני אפתח בלוג.
לא נראה לי. זה לא יומן אישי שאתה שם במגירה.
היום? לא. לפחות לא באיזורים שאני מסתובב בהם.
אם כתיבת בלוגים תהפוך למובנת מאליה – שזה המצב שאני מדבר אליו – בהחלט אפשרי.
אתה מאמין לזה? אני לא.
מה עם 'אני כותב בלוג כי כולם כותבים'?
אני לא בטוחה שזה קשור לבוסריות המדיום. בכל זאת, מדובר באנשים שכותבים כי הם רוצים שיקראו אותם, או לפחות מודעים לעובדה שיש אופציה שמישהו יקרא. למי שכותב ספר, ועושה את כל המאמצים כדי להוציא אותו לאור, יש מטרה כלשהי – תמיד יש, בין אם היא להרוויח כסף או לשנות את העולם. מה שכן יכול להיות זה שככל שהמדיום יהיה פחות בוסרי, יהיו בו יותר תופעות של בלוגים שנכתבים אך ורק מתוך מטרה מסחרית. בכל מקרה, בלוג לא היה ולא יהיה אף פעם "יומן אישי" שלא מצריך שום הצדקה, מעצם העובדה שהוא נמצא במרחב ציבורי.
יש הרבה טעם במה שאת אומרת- אני יכול ליישם את עניין 'הרחבת תחום המאבק' כמעט לכל בלוג שאני קורא. אבל אני חושב שזה נובע מהבוסריות של המדיום – בגלל שבלוג זה דבר חדש יחסית, כתיבה בבלוג היא לא דבר מובן מאליו, ולכן מי שכותב צריך לספק צידוק – לאחרים, אבל קודם כל לעצמו – למה הוא כותב.
כשהכתיבה בבלוגים תהפוך ליותר מובנת מאליה (אם היא תהפוך, וזו לא תהיה אופנה חולפת) אנשים ירגישו טבעי לפתוח בלוג, ולא יצטרכו לשאול את עצמם 'מה כל כך מיוחד בחיים שלי שמצדיק בלוג', שהיא השאלה ש'הרחבת תחום המאבק' היא התשובה לה.
שפי – דיברתי על כותבי הבלוגים, לא על קוראיהם. בענייני הקריאה, אני מוצאת יותר בבלוגים מאשר בעיתונים, בוודאי מאשר בטלוויזיה. גוטנברג, מצד שני, יכול להיות רגוע. ספרים הם עדיין המקור מספר 1 להרחבת דעת. ולו רק בגלל שהם נותנים לך את מרחב הנשימה הנדרש לצורך הרחבת הדעת הזו. אין מה לעשות. כשרוצים להרחיב דעת, אין קיצורי דרך. למרות גוגל.
ותודה על השיר (אני מניחה שאתה צודק, אבל הבלוג והאינטראקציה בין כותבי הבלוגים בהחלט מגדילים את הנגישות).
לא יודע. כשאת נתקפת בתשוקה לקרוא משהו שירחיב את דעתך או שירומם את נפשך אז את קוראת ספר, או עיתון, וגם בטלויזיה יש פה ושם דברים, ואפילו באינטרנט, אבל לא בבלוגים, שמתקבעים כעונים על צרכים אחרים. לי אישית ברור שזה לא צריך להיות כך ולפעמים אני מנסה להשפיע, אבל אולי לקחתי על עצמי מטלה מוגזמת. ימים יגידו:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=4284392
שיר לאובססיות שואה, שהכוסיות שבהן בטח היו קוראות ומתחברות אליו אם הוא לא היה מתפרסם בבלוג אלא באיזושהי במה שמיועדת לטקסטים שקוראים ברגעי חסד:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=3835855